אחת, שתים, שלוש, ארבע... שמונים וארבע עד הקומה האחרונה, עד הדלת החומה והמוכרת של הבית.
בדירה שמתחתינו גר עובי, הסבא שלו הוא רב מפורסם, משפחה חרדית ואנחנו עוד קטנים ולא אכפת לנו. אנחנו החברים הכי טובים ויש לנו חבורה סודית, לי ולו ולאחי הגדול.
המפקדה נמצאת בחצר האחורית, ליד בלוני הגז, מתחת לעץ הגדול. אחי הגדול הוא המפקד ואנחנו העוזרים שלו.
אנחנו עוקבים אחרי אנשים חשודים, מסתתרים מאחורי גדרות אבן ועצים. פעם הגענו עד למגרש החניה של הפגודה במעקב אחרי שני מרגלים מסוכנים שנכנסו לתוך אוטו כחול ונסעו.
אנחנו הולכים לגינת שטראוס, מסתובבים בקרוסלה עד שמקבלים סחרחורת ושרים את השיר של חנן ענן. אני מלמדת אותו את המילים כי אין לו טלוויזיה. מסביב יש הרבה אדמה יבשה ואבנים קטנות וזרדים שנפלו ויש גם את השיח שמצמיח לחם ואפשר לפתוח את העלים ולאכול את הכיכר הקטנה שאין לה בכלל טעם של לחם, יש לה טעם ירוק, ויש את הפרח שעשוי מהמון פרחונים קטנטנים שאפשר לדחוס בכף יד קטנה ומזיעה ואז לבוא אל מישהו מאחורה ולפזר עליו גשם של פרחים.
כשאני אצל עובי בבית הוא שם לי כיפה על הראש ואנחנו הולכים להראות לאמא שלו שמחייכת ומורידה בעדינות אותה "זה לא לבנות", וכשאנחנו אצלי אנחנו סוגרים את הדלת ומכבים את האור ומשחקים במשחק שאסור.
בלילה אני חולמת על המכבסה שבפינת הרחוב עם המכונות הענקיות, הלבנות, והכובס מתכופף ומרים אותי בידיים גדולות מה יש ילדה? את רוצה לראות איך זה? הוא מכניס אותי אל תוך הפה העגול שבולע אותי ומסובב בתוך קצף ריחני.
אני יושבת עם עובי על הנדנדה הגדולה,המתקלפת, אנחנו נוגעים בשמיים, ואז מגיעה ילדה גדולה, מכיתה ה´, ושואלת אם אנחנו חברים. אני מחכה לראות אם הוא יענה אבל הוא לא עונה וגם אני שותקת. אחרי זה היא שואלת אותי בצד אם אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו?
אח שלי אומר שהוא סטיב אוסטין וגם מוכיח לנו ומכופף מוט ברזל חלוד. אח שלי הוא סטיב אוסטין והוא הכי חזק והכי חכם והוא ממציא הצגות. הוא הבמאי ואנחנו העוזרים. בגן יעקוב יש לנו מערה סודית בתוך השיחים. הקירות שם ירוקים וצפופים והקרניים שמצליחות להיכנס עושות ניצוצות של אור על האדמה. יש שם גם ספסל בקצה הגבעה ואנחנו חורטים עליו את השמות שלנו, אבל בלי לבבות.
אחר כך הזמן עובר, השינויים קורים במהירות, בלי שליטה. אח שלי כבר לא רואה סטיב אוסטין, בכלל לא משדרים את זה יותר, הוא שומע פינק פלויד ומנגן על הגיטרה וחוזר הביתה עם ריח של סיגריות. ואני בחטיבה, כבר לא משחקת בשטויות של ילדים... אני קוראת את המאהב, חוזרת שוב ושוב אל הנשיקה של דפי ונעים שיש לה טעם אסור של קפה ושוקולד מריר ויש לי כבר חזייה וליפגלוס וחברות חדשות.
ופעם אחת, בחדר המדרגות, אני רואה אותו. בחליפה שחורה וכובע. אני עולה והוא יורד והלב שלי מתחיל לדפוק חזק כשאנחנו מתקרבים, העיניים תיכף נפגשות ואני מתכננת מהר מה להגיד ואיך לחייך ואז הוא מוריד את הכובע על עיניו, מסתיר אותי, מוחק אותי. כמה סנטימטרים מפרידים בינינו וזו תהום עמוקה שאי אפשר לחצות יותר, דלת נעולה ולי אין מפתח.
כשאני מגיעה למעלה, לקומה האחרונה, אני פותחת את הדלת החומה, המוכרת, ורק אז נזכרת ששכחתי לספור את המדרגות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
