רחלה

רחלה

בת ממשגב




» דירגה 17 ספרים
» כתבה 0 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 8 שנים ו-3 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 7 שנים ו-3 חודשים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
»

» מדף הדירוגים (4 מתוך 17)

עיין ערך : אהבה-קשה

דירוג של חמישה כוכבים

מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» תודה (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» תודה. לא חשבתי על זה (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» החברים הכי טובים (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» טוב!! (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» :) יופי של מזמור (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» התחלה מעניינת (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» תודה (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» לא רק (מדע בדיוני ופנטסיה)
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

אחת, שתים, שלוש, ארבע... שמונים וארבע עד הקומה האחרונה, עד הדלת החומה והמוכרת של הבית.
בדירה שמתחתינו גר עובי, הסבא שלו הוא רב מפורסם, משפחה חרדית ואנחנו עוד קטנים ולא אכפת לנו. אנחנו החברים הכי טובים ויש לנו חבורה סודית, לי ולו ולאחי הגדול.
המפקדה נמצאת בחצר האחורית, ליד בלוני הגז, מתחת לעץ הגדול. אחי הגדול הוא המפקד ואנחנו העוזרים שלו.
אנחנו עוקבים אחרי אנשים חשודים, מסתתרים מאחורי גדרות אבן ועצים. פעם הגענו עד למגרש החניה של הפגודה במעקב אחרי שני מרגלים מסוכנים שנכנסו לתוך אוטו כחול ונסעו.

אנחנו הולכים לגינת שטראוס, מסתובבים בקרוסלה עד שמקבלים סחרחורת ושרים את השיר של חנן ענן. אני מלמדת אותו את המילים כי אין לו טלוויזיה. מסביב יש הרבה אדמה יבשה ואבנים קטנות וזרדים שנפלו ויש גם את השיח שמצמיח לחם ואפשר לפתוח את העלים ולאכול את הכיכר הקטנה שאין לה בכלל טעם של לחם, יש לה טעם ירוק, ויש את הפרח שעשוי מהמון פרחונים קטנטנים שאפשר לדחוס בכף יד קטנה ומזיעה ואז לבוא אל מישהו מאחורה ולפזר עליו גשם של פרחים.

כשאני אצל עובי בבית הוא שם לי כיפה על הראש ואנחנו הולכים להראות לאמא שלו שמחייכת ומורידה בעדינות אותה "זה לא לבנות", וכשאנחנו אצלי אנחנו סוגרים את הדלת ומכבים את האור ומשחקים במשחק שאסור.

בלילה אני חולמת על המכבסה שבפינת הרחוב עם המכונות הענקיות, הלבנות, והכובס מתכופף ומרים אותי בידיים גדולות מה יש ילדה? את רוצה לראות איך זה? הוא מכניס אותי אל תוך הפה העגול שבולע אותי ומסובב בתוך קצף ריחני.
אני יושבת עם עובי על הנדנדה הגדולה,המתקלפת, אנחנו נוגעים בשמיים, ואז מגיעה ילדה גדולה, מכיתה ה´, ושואלת אם אנחנו חברים. אני מחכה לראות אם הוא יענה אבל הוא לא עונה וגם אני שותקת. אחרי זה היא שואלת אותי בצד אם אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו?

אח שלי אומר שהוא סטיב אוסטין וגם מוכיח לנו ומכופף מוט ברזל חלוד. אח שלי הוא סטיב אוסטין והוא הכי חזק והכי חכם והוא ממציא הצגות. הוא הבמאי ואנחנו העוזרים. בגן יעקוב יש לנו מערה סודית בתוך השיחים. הקירות שם ירוקים וצפופים והקרניים שמצליחות להיכנס עושות ניצוצות של אור על האדמה. יש שם גם ספסל בקצה הגבעה ואנחנו חורטים עליו את השמות שלנו, אבל בלי לבבות.

אחר כך הזמן עובר, השינויים קורים במהירות, בלי שליטה. אח שלי כבר לא רואה סטיב אוסטין, בכלל לא משדרים את זה יותר, הוא שומע פינק פלויד ומנגן על הגיטרה וחוזר הביתה עם ריח של סיגריות. ואני בחטיבה, כבר לא משחקת בשטויות של ילדים... אני קוראת את המאהב, חוזרת שוב ושוב אל הנשיקה של דפי ונעים שיש לה טעם אסור של קפה ושוקולד מריר ויש לי כבר חזייה וליפגלוס וחברות חדשות.
ופעם אחת, בחדר המדרגות, אני רואה אותו. בחליפה שחורה וכובע. אני עולה והוא יורד והלב שלי מתחיל לדפוק חזק כשאנחנו מתקרבים, העיניים תיכף נפגשות ואני מתכננת מהר מה להגיד ואיך לחייך ואז הוא מוריד את הכובע על עיניו, מסתיר אותי, מוחק אותי. כמה סנטימטרים מפרידים בינינו וזו תהום עמוקה שאי אפשר לחצות יותר, דלת נעולה ולי אין מפתח.

כשאני מגיעה למעלה, לקומה האחרונה, אני פותחת את הדלת החומה, המוכרת, ורק אז נזכרת ששכחתי לספור את המדרגות.
נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים
צעקה הדהדה במדרון המושלג של הר פוג´יה. האוויר הקר רעד כאשר צוות החילוץ הוציא מתחת להררי השלג ילקוט קפוא - ילקוט בית ספר כחול עם ציור של ספיידרמן מכוסה שכבת קרח דקה.
"זה הילקוט שלו" לחשה האם "איפה הוא, איפה הוא??"
השוטר היפני, שרק קצה אפו בצבץ מחליפת השלג העבה, אחז בידה ואמר באנגלית מגומגמת " I I don´t know...we don´t find him "
היא הרימה את עיניה, מתחמקת ממבטו המתנצל של השוטר, ומבעד לדמעות הבחינה בחללית הגדולה, מרחפת מעל לראשם.


זה התחיל כמו עוד יום רגיל. סנדויץ´ עם טונה, בקבוק מים ונשיקה ליד הדלת.
"שיהיה לך יום טוב"
והמבט שעוקב אחריו בדרך אל התחנה, כמו כל יום, והמחשבה הזעירה הזו שמתגנבת שאולי זו הפעם האחרונה שהיא רואה אותו אז כדאי לשנן את המראה הזה, ילד קטן עם ילקוט ספיידרמן כחול הולך וממלמל לעצמו, אולי הוא שר... איזה דברים שאת חושבת! היא גוערת בעצמה, ומסיטה את המבט בכוח.

בצהריים היא מכניסה את האוכל לתנור, מסדרת את הצלחת והמזלג ומחליפה אותו בכף, שיהיה לו יותר נוח, כוס מים קרים, כמו שהוא אוהב. זהו. הכל מוכן. היא מציצה בשעון. עוד רגע הוא צריך להגיע והרגע עובר ומתמתח והופך לחמישה, לעשרה ורבע שעה כבר עוברת והחרדה אצלה בבטן מתקשה והופכת לגוש פועם של פחד וגרורותיו תופסות את גרונה והיא מנסה למצוא הסברים לאיחור הזה, אולי פגש חבר או שהוא מתעכב ליד תיבות הדואר והיא מתקשרת לשכנה שבתה כבר יושבת לאכול צהריים ובפה מלא פירה היא מספרת שהוא בכלל לא היה בהסעה, לא, היא בטוחה, הוא לא היה איתם באוטובוס. ובידיים רועדות היא מתקשרת לבית הספר והמזכירה לא יודעת כלום והיא חיבת כבר לצאת ולנעול אז אולי תתקשרי למחנכת. והמחנכת עונה אחרי עשרה צלצולים, היא באמצע נהיגה, ואומרת בטון מופתע שהוא בכלל לא הגיע היום. היא חשבה שגם הוא נדבק בשפעת הזו שמסתובבת... והיא נותנת לטלפון ליפול ומסתכלת סביבה וקולטת ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. שהדבר הזה, שהיא כל כך פחדה ממנו, באמת קורה.

ועדיין, קיוותה שהוא יכנס פתאום ויספר שהבריז מבית ספר ואיך שהיא תצעק עליו והוא יביט בה בעיניים דומעות ומתנצלות והיא תשבר ותחבק אותו חזק, כל כך חזק שהוא יצעק שהוא נחנק ואז היא תתחיל לצחוק.

הם אמרו לה שהם לא יעזבו את התיק הזה פתוח. בסוף הם ימצאו אותו והיא אמרה לעצמה בלב את מה שנשאר ממנו.

השינה הייתה המפלט היחידי מחזיונות הזוועה וכדורי השינה היו הדרך היחידה להגיע לשם. בהתחלה הייתה שוקעת בשינה כבדה ושחורה שהייתה מסתיימת בפתאומיות מכאיבה של יקיצה אל הסיוט. בהמשך הופיעו חלומות. מטושטשים, הזויים, היא ראתה אותו שם, מחייך אליה, מדבר בהתרגשות, מנפנף בידיו, אבל היא לא הצליחה לשמוע את קולו, היא ניסתה לקרוא את שפתיו אבל הוא דיבר מהר מדי... אמא, אמא, ואז שטף מרוגש של מילים לא מובנות.
היא מצאה את עצמה מחכה לחלומות האלה, נאחזת בהם, לוקחת עוד ועוד כדורים כדי לפגוש אותו שם, בחלום. אם הייתה יכולה הייתה נשארת שם לתמיד. ואולי היא יכולה?

זה לא פשוט לבלוע עשרים כדורים, הגרון שלה כאב, הראש הסתובב. היא נשכבה ועצמה את עיניה מחכה לחשיכה. היא התחילה ליפול, יותר ויותר עמוק, יותר ויותר סמיך, עד שהאפילה כיסתה אותה באינות מבורכת. זהו. כלום. אין אני. אין כאב. אין... אבל יש משהו, הפנים שלו, הפנים המתוקות של התינוק שלה מחייכות אליה. הוא מדבר והפעם היא שומעת אותו. אמא, אמא. אני מתגעגע אלייך! והיא שולחת אליו אין ידיים ומחזיקה אותו והוא באמת שם! זה הוא! והוא מספר לה שהוא במקום נהדר, שהוא לומד המון דברים וגם מלמד אותם. את מי? אותם, את אלה שלקחו אותי, הוא רוצה שהיא תבוא אליו, שהיא תצטרף אליו כי הוא כל כך מתגעגע ושאם היא תהיה איתו שם הכל יהיה מושלם! אבל איך אני אגיע אליך אהוב שלי? חשבתי שעכשיו, שככה, עם הכדורים אני אוכל להגיע... לא, לא, הוא צוחק מה פתאום, הם יוציאו אותך מזה. את צריכה להגיע אלינו אנחנו עכשיו ב - והוא נותן לה סידרה של מספרים, חוזר עליהם שוב ושוב. אל תשכחי אמא, אני מחכה לך...

כשהתעוררה בבית החולים דרשה מהאחות שתביא לה אטלס, ולא נרגעה עד שמצאו במשרדו של אחד הרופאים אטלס גדול ומיושן. כשמצאה את מה שחיפשה הרימה את עיניה אל הרופא המודאג והכריזה "אני נוסעת ליפן".
היא התעלמה מכל השאלות המודאגות, מכל ניסיונות השכנוע ועלתה על הטיסה הראשונה אליה הצליחה להשיג כרטיס. יושבת על יד החלון, בוהה בשמיים האפורים וחושבת רק עליו. היא נוסעת אליו, הם תיכף יפגשו.

כשהגיעה למרגלות ההר לאחר נסיעה מייגעת ראתה מחסומים, מכוניות משטרה. משלחת של חוקרים טיפסה אל פסגת הפוג´יה והקשר איתם אבד. מסוקים נשלחו למעלה אך לא מצאו דבר, וכעת התחילו החפירות בהררי השלג והקרח. גם הבן שלי פה, היא צועקת ומנסה לעבור את המחסום. הבן שלך? הוא היה במשלחת? כן, כן, הוא למעלה, אני חייבת להגיע לשם. והיא לא נרגעת עד שמעלים אותה אל אחד המסוקים שטסים אל מקום החיפושים.

צעקה מהדהדת במדרון המושלג של הר פוג´יה. האוויר הקר רועד כאשר צוות החילוץ מוציא מתחת להררי השלג ילקוט קפוא - ילקוט בית ספר כחול עם ציור של ספיידרמן מכוסה שכבת קרח דקה.
"זה הילקוט שלו" היא לוחשת "איפה הוא, איפה הוא??"
השוטר היפני, שרק קצה אפו בצבץ מחליפת השלג העבה, אוחז בידה ואומר באנגלית מגומגמת " I I don´t know...we don´t find him "
היא מרימה את עיניה, מתחמקת ממבטו המתנצל של השוטר, ומבעד לדמעות מבחינה בחללית הגדולה, מרחפת מעל לראשם.
קרן של אור מקיפה אותה, אוחזת בה ברכות ומעלה אותה למעלה, למעלה, אל הפתח האפל של החללית. אין בה פחד. היא מתקרבת אליו. כשהיא עוברת את הפתח האור נעלם ואפילה כבדה נופלת עליה, היא שומעת קולות -

יש לה דופק? תנסה שוב -

היא רואה את פניו זורחות אליה, שמחות לקראתה. אמא! באת אלי. בטח שבאתי אהוב שלי -

קדימה, שוב. פעם אחרונה -

היא מתעלמת מהקולות ומחבקת אותו, חזק חזק, עד שהוא צועק שהוא נחנק -

אין דופק, נראה לי שזה נגמר -

ואז היא מתחילה לצחוק.

נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים
הקוראים:



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ