פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 608 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים ילקוט קפוא רחלה
צעקה הדהדה במדרון המושלג של הר פוג´יה. האוויר הקר רעד כאשר צוות החילוץ הוציא מתחת להררי השלג ילקוט קפוא - ילקוט בית ספר כחול עם ציור של ספיידרמן מכוסה שכבת קרח דקה.
"זה הילקוט שלו" לחשה האם "איפה הוא, איפה הוא??"
השוטר היפני, שרק קצה אפו בצבץ מחליפת השלג העבה, אחז בידה ואמר באנגלית מגומגמת " I I don´t know...we don´t find him "
היא הרימה את עיניה, מתחמקת ממבטו המתנצל של השוטר, ומבעד לדמעות הבחינה בחללית הגדולה, מרחפת מעל לראשם.
זה התחיל כמו עוד יום רגיל. סנדויץ´ עם טונה, בקבוק מים ונשיקה ליד הדלת.
"שיהיה לך יום טוב"
והמבט שעוקב אחריו בדרך אל התחנה, כמו כל יום, והמחשבה הזעירה הזו שמתגנבת שאולי זו הפעם האחרונה שהיא רואה אותו אז כדאי לשנן את המראה הזה, ילד קטן עם ילקוט ספיידרמן כחול הולך וממלמל לעצמו, אולי הוא שר... איזה דברים שאת חושבת! היא גוערת בעצמה, ומסיטה את המבט בכוח.
בצהריים היא מכניסה את האוכל לתנור, מסדרת את הצלחת והמזלג ומחליפה אותו בכף, שיהיה לו יותר נוח, כוס מים קרים, כמו שהוא אוהב. זהו. הכל מוכן. היא מציצה בשעון. עוד רגע הוא צריך להגיע והרגע עובר ומתמתח והופך לחמישה, לעשרה ורבע שעה כבר עוברת והחרדה אצלה בבטן מתקשה והופכת לגוש פועם של פחד וגרורותיו תופסות את גרונה והיא מנסה למצוא הסברים לאיחור הזה, אולי פגש חבר או שהוא מתעכב ליד תיבות הדואר והיא מתקשרת לשכנה שבתה כבר יושבת לאכול צהריים ובפה מלא פירה היא מספרת שהוא בכלל לא היה בהסעה, לא, היא בטוחה, הוא לא היה איתם באוטובוס. ובידיים רועדות היא מתקשרת לבית הספר והמזכירה לא יודעת כלום והיא חיבת כבר לצאת ולנעול אז אולי תתקשרי למחנכת. והמחנכת עונה אחרי עשרה צלצולים, היא באמצע נהיגה, ואומרת בטון מופתע שהוא בכלל לא הגיע היום. היא חשבה שגם הוא נדבק בשפעת הזו שמסתובבת... והיא נותנת לטלפון ליפול ומסתכלת סביבה וקולטת ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. שהדבר הזה, שהיא כל כך פחדה ממנו, באמת קורה.
ועדיין, קיוותה שהוא יכנס פתאום ויספר שהבריז מבית ספר ואיך שהיא תצעק עליו והוא יביט בה בעיניים דומעות ומתנצלות והיא תשבר ותחבק אותו חזק, כל כך חזק שהוא יצעק שהוא נחנק ואז היא תתחיל לצחוק.
הם אמרו לה שהם לא יעזבו את התיק הזה פתוח. בסוף הם ימצאו אותו והיא אמרה לעצמה בלב את מה שנשאר ממנו.
השינה הייתה המפלט היחידי מחזיונות הזוועה וכדורי השינה היו הדרך היחידה להגיע לשם. בהתחלה הייתה שוקעת בשינה כבדה ושחורה שהייתה מסתיימת בפתאומיות מכאיבה של יקיצה אל הסיוט. בהמשך הופיעו חלומות. מטושטשים, הזויים, היא ראתה אותו שם, מחייך אליה, מדבר בהתרגשות, מנפנף בידיו, אבל היא לא הצליחה לשמוע את קולו, היא ניסתה לקרוא את שפתיו אבל הוא דיבר מהר מדי... אמא, אמא, ואז שטף מרוגש של מילים לא מובנות.
היא מצאה את עצמה מחכה לחלומות האלה, נאחזת בהם, לוקחת עוד ועוד כדורים כדי לפגוש אותו שם, בחלום. אם הייתה יכולה הייתה נשארת שם לתמיד. ואולי היא יכולה?
זה לא פשוט לבלוע עשרים כדורים, הגרון שלה כאב, הראש הסתובב. היא נשכבה ועצמה את עיניה מחכה לחשיכה. היא התחילה ליפול, יותר ויותר עמוק, יותר ויותר סמיך, עד שהאפילה כיסתה אותה באינות מבורכת. זהו. כלום. אין אני. אין כאב. אין... אבל יש משהו, הפנים שלו, הפנים המתוקות של התינוק שלה מחייכות אליה. הוא מדבר והפעם היא שומעת אותו. אמא, אמא. אני מתגעגע אלייך! והיא שולחת אליו אין ידיים ומחזיקה אותו והוא באמת שם! זה הוא! והוא מספר לה שהוא במקום נהדר, שהוא לומד המון דברים וגם מלמד אותם. את מי? אותם, את אלה שלקחו אותי, הוא רוצה שהיא תבוא אליו, שהיא תצטרף אליו כי הוא כל כך מתגעגע ושאם היא תהיה איתו שם הכל יהיה מושלם! אבל איך אני אגיע אליך אהוב שלי? חשבתי שעכשיו, שככה, עם הכדורים אני אוכל להגיע... לא, לא, הוא צוחק מה פתאום, הם יוציאו אותך מזה. את צריכה להגיע אלינו אנחנו עכשיו ב - והוא נותן לה סידרה של מספרים, חוזר עליהם שוב ושוב. אל תשכחי אמא, אני מחכה לך...
כשהתעוררה בבית החולים דרשה מהאחות שתביא לה אטלס, ולא נרגעה עד שמצאו במשרדו של אחד הרופאים אטלס גדול ומיושן. כשמצאה את מה שחיפשה הרימה את עיניה אל הרופא המודאג והכריזה "אני נוסעת ליפן".
היא התעלמה מכל השאלות המודאגות, מכל ניסיונות השכנוע ועלתה על הטיסה הראשונה אליה הצליחה להשיג כרטיס. יושבת על יד החלון, בוהה בשמיים האפורים וחושבת רק עליו. היא נוסעת אליו, הם תיכף יפגשו.
כשהגיעה למרגלות ההר לאחר נסיעה מייגעת ראתה מחסומים, מכוניות משטרה. משלחת של חוקרים טיפסה אל פסגת הפוג´יה והקשר איתם אבד. מסוקים נשלחו למעלה אך לא מצאו דבר, וכעת התחילו החפירות בהררי השלג והקרח. גם הבן שלי פה, היא צועקת ומנסה לעבור את המחסום. הבן שלך? הוא היה במשלחת? כן, כן, הוא למעלה, אני חייבת להגיע לשם. והיא לא נרגעת עד שמעלים אותה אל אחד המסוקים שטסים אל מקום החיפושים.
צעקה מהדהדת במדרון המושלג של הר פוג´יה. האוויר הקר רועד כאשר צוות החילוץ מוציא מתחת להררי השלג ילקוט קפוא - ילקוט בית ספר כחול עם ציור של ספיידרמן מכוסה שכבת קרח דקה.
"זה הילקוט שלו" היא לוחשת "איפה הוא, איפה הוא??"
השוטר היפני, שרק קצה אפו בצבץ מחליפת השלג העבה, אוחז בידה ואומר באנגלית מגומגמת " I I don´t know...we don´t find him "
היא מרימה את עיניה, מתחמקת ממבטו המתנצל של השוטר, ומבעד לדמעות מבחינה בחללית הגדולה, מרחפת מעל לראשם.
קרן של אור מקיפה אותה, אוחזת בה ברכות ומעלה אותה למעלה, למעלה, אל הפתח האפל של החללית. אין בה פחד. היא מתקרבת אליו. כשהיא עוברת את הפתח האור נעלם ואפילה כבדה נופלת עליה, היא שומעת קולות -
יש לה דופק? תנסה שוב -
היא רואה את פניו זורחות אליה, שמחות לקראתה. אמא! באת אלי. בטח שבאתי אהוב שלי -
קדימה, שוב. פעם אחרונה -
היא מתעלמת מהקולות ומחבקת אותו, חזק חזק, עד שהוא צועק שהוא נחנק -
אין דופק, נראה לי שזה נגמר -
ואז היא מתחילה לצחוק.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
