***
סבא שלי, שמעון לייב, התעורר. הוא שמע את ציוצי הציפורים מתגברים ככל שהאור עלה, וידע שהגיע הזמן לקום לעוד יום עבודה. סבתא שלי שכבה לידו, נושמת בכבדות. באייר מלאו לשרה שלושים ושלוש שנה, והוא יהיה בן שלושים וחמש בכ"ו מנחם אב. ששת ילדיו ישנו גם הם בסמוך, מכוסים יריעות שק יוטה אפורות לשמרם מן הקור הירושלמי.
שמעון לייב קם על רגליו. בשקט בשקט הסיר את השמיכה מעליו, נזהר שלא להניח לצינת הבוקר להפריע את שנתה של אשתו. הוא תחב את רגליו אל נעלי הבית, וצעד כמה צעדים על רצפת האבן אל קערת המים שהונחה מבעוד לילה על השידה הרעועה. הוא נטל את ידיו, ומלמל בהיסח הדעת את ברכות השחר. עוד יום, חשב לעצמו. הוא נטל את הדלי ממרכז החדר הגדול, וניגב בעדינות את טיפות השתן שנותרו, מאחד הילדים שהתעורר באמצע הלילה הלום שינה ולא הצליח לקלוע בדיוק אל תוך הדלי.
המטבח היה שקט ואפל. שמעון לייב הרהר לרגע, ולבסוף שלח את ידו אל נורת החשמל וסובב אותה עם כיוון השעון. היא נדלקה והפיצה אור עמום, כמעט לא קיים. הפתילייה הואילה להידלק לאחר כמה נסיונות פמפום של הידית אל הפתיל, ופינג'ן מפוייח הונח על הלהבה הדקה. שמעון לייב התיישב על הכיסא החום והמתין כמה דקות, עד שהקפה יהיה מוכן. הוא חייך כשנזכר כיצד שמח יצחק דב, בנו הבכור, כשנתן לו אתמול מטבע של עשרה מיל כדי שיוכל לקנות לעצמו קלח של תירס חם. הוא ידע שיצחק דב לא יבקש מיוזמתו אף פעם, וחש דחף אבהי פתאומי לשמח את הילד. נו שיהיה, עשרה מיל. אז נקנה ביצים בשבוע הבא. שרה תבין.
הקפה רתח. שמעון לייב הסיר את הפינג'ן מהאש, ומזג בזהירות את הנוזל החום לתוך כוס קטנה ועבה. שרה נכנסה אל המטבח, וחייכה אליו. היא התיישבה למולו, ושאלה אותו, נו, ישנת טוב? הוא אמר לה, כן, לא היה כל כך קר הלילה. הם ישבו כך בשתיקה רגועה, שמעון לייב לוגם באיטיות מן הקפה. אחרי כמה רגעים, הוא סובב בנקישה את אחד הכפתורים של הרדיו הגדול, שהתעורר לחיים בסדרת רעשים סטטיים, עד שנמצאה התחנה הראוייה, שניגנה מוסיקה נוגה מאמריקה.
שמעון לייב נפרד משרה וצעד כעשרים דקות אל הנגריה שבה עבד. הוא הנהן לשלום לשני חבריו לעבודה, והתפנה לשולחן הכתיבה הכבד שעליו עבד בשבועיים האחרונים. עוד מעט שיוף כאן, ברגים אחרונים למגירה הנסתרת, שכבת לכה נוספת וזהו. גמרנו.
בלילה, חלם שמעון לייב על העתיד.
הנכד של שמעון לייב ישן במיטה נוחה, מכוסה בפוך. ילדיו ישנים בחדר משלהם, מקבלים כל מה שליבם חפץ, ולא חסר להם דבר. הוא יושב על האסלה, שומע מוסיקה, קורא עיתון ומדבר עם אשתו בעת ובעונה אחת. הוא "עובד" בישיבה מול מחשב, ומקבל כסף רב על כך. הוא מדבר עם אנשים זרים דרך האינטרנט, וכמעט אינו פוגש את חבריו מילדות. המוח שלו מוצף גירויים באופן תמידי, והוא זקוק להם כל הזמן. הוא מאזין למוסיקה באמצעות מכשיר זעיר ביותר, ומרגיש נתון בערפל סמיך של חיים, ובמועקה של חוסר יכולת להניח דברים מאחוריו. הוא תמיד באמצע, בין שאיפה לעשות משהו יותר, לכאב מוחשי של זמן שהולך לאיבוד וחוויות מוחמצות. הוא לא יודע שהוא מאושר.
***
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
