ליד הפסנתר-אור לבן יפה שפוף על שמלת הטורקיז שלה. היא מחייכת, שיערה פזור, עיניה הגדולות צחקניות אל מול מה שהיא רואה סביבה.
בעוד רגע יגעו אצבעותיה הדקות, היפות, על מנענעי הפסנתר, והוא ישיב במתק נגינתו אהבה לקול שירתה ונגינתה כאחת.
המשורר, אהובה, מביט בה נפעם.
הוא שומע אותה, הוא מקשיב לקולה הפולח לב. נגינתה השמימית, וקולה הענוג, האמיתי, מלווה אותו, ומתפשט בכל רחבי האולם הקטן: ציפורים מצייצות בעדנה, קול רוח שורקנית נשמע מחוץ לאולם. צבעי הערב הקרוב להגיע פולשים לאיטם אל תוך האולם ,השרוי באלם ההקשבה לקולה היפה של הזמרת.
הזמרת אוהבת את המשורר- הוא אוהב אותה.
מתוך קול השירים שהיא שרה ומנגנת מפעפע גם קול נשמתה השולחת בזק הודעה לנשמת המשורר, והיא אומרת לו
"אני אוהבת אותך, כאן ועכשיו, וגם לתמיד..."
והוא משיב לה, בקול לא נשמע של נשמתו-"אני גם כן..."
בעוד רגע יגעו אצבעותיה הדקות, היפות, על מנענעי הפסנתר, והוא ישיב במתק נגינתו אהבה לקול שירתה ונגינתה כאחת.
המשורר, אהובה, מביט בה נפעם.
הוא שומע אותה, הוא מקשיב לקולה הפולח לב. נגינתה השמימית, וקולה הענוג, האמיתי, מלווה אותו, ומתפשט בכל רחבי האולם הקטן: ציפורים מצייצות בעדנה, קול רוח שורקנית נשמע מחוץ לאולם. צבעי הערב הקרוב להגיע פולשים לאיטם אל תוך האולם ,השרוי באלם ההקשבה לקולה היפה של הזמרת.
הזמרת אוהבת את המשורר- הוא אוהב אותה.
מתוך קול השירים שהיא שרה ומנגנת מפעפע גם קול נשמתה השולחת בזק הודעה לנשמת המשורר, והיא אומרת לו
"אני אוהבת אותך, כאן ועכשיו, וגם לתמיד..."
והוא משיב לה, בקול לא נשמע של נשמתו-"אני גם כן..."