נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים
בכתיבה אמיתית וטובה של ספרות אדם צריך להסיר מעצמו את הגועל האישי שלו. את השקר שלו. את ההונאה העצמית שלו. לא כל ביטוי כתוב הוא יצירה ראויה. הרוב אינו כזה לאמיתו של דבר. בשביל לכתוב טוב צריך להימנע מקשקושי הבל. משטויות בלתי נחוצות. מחוסר אמת. מהמחשבה הטיפשית שאתה הולך לעשות את זה דרך הכתיבה. את הדברים הללו כותב אדם אשר בניגוד גמור מאוד לרוב הכותבים כאן הוא סופר חבר אגודת הסופרים ובעליו של פורטל ספרותי איכותי. קחו טיפ קטן אבל חשוב. אל תכתבו הבלים. נאמר -"כי העולם נברא במילה". כל מי שאינו יודע או אינו מוכשר או אינו ראוי לכתוב שלא יכתוב. הוא מביא חטא על עצמו ועל מלאכה חשובה זו. מי שטוב באמת בכתיבה שימשיך בה. זו עצתי.
נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים
ליד הפסנתר-אור לבן יפה שפוף על שמלת הטורקיז שלה. היא מחייכת, שיערה פזור, עיניה הגדולות צחקניות אל מול מה שהיא רואה סביבה.
בעוד רגע יגעו אצבעותיה הדקות, היפות, על מנענעי הפסנתר, והוא ישיב במתק נגינתו אהבה לקול שירתה ונגינתה כאחת.
המשורר, אהובה, מביט בה נפעם.
הוא שומע אותה, הוא מקשיב לקולה הפולח לב. נגינתה השמימית, וקולה הענוג, האמיתי, מלווה אותו, ומתפשט בכל רחבי האולם הקטן: ציפורים מצייצות בעדנה, קול רוח שורקנית נשמע מחוץ לאולם. צבעי הערב הקרוב להגיע פולשים לאיטם אל תוך האולם ,השרוי באלם ההקשבה לקולה היפה של הזמרת.
הזמרת אוהבת את המשורר- הוא אוהב אותה.
מתוך קול השירים שהיא שרה ומנגנת מפעפע גם קול נשמתה השולחת בזק הודעה לנשמת המשורר, והיא אומרת לו
"אני אוהבת אותך, כאן ועכשיו, וגם לתמיד..."
והוא משיב לה, בקול לא נשמע של נשמתו-"אני גם כן..."
נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים
הוא נהרג בפיגוע לפני תשע שנים. הזמן חלף. היה בן יחיד להוריו. בן ארבעים. היה בשירות מילואים.
אביו מת משברון לב חמש שנים אחרי.
אמו נותרה בחיים. יש לה מטפלת פילפנית, קרובי משפחה, שכנים שבאים לבקר, אנשים מהשכונה. פעם או פעמיים בשנה מגיע גם נציג או נציגה מהצבא, לבקר, לדבר, לשוחח לכאוב.
אבל אחר כך ובין לבין נשארים שם לבד וזה קשה, ואולי בלתי אפשרי.
כי בכלל איך אפשר לחשוב על זה.
כמו שתאמר לי הנה אורות שחורים דלוקים ודולקים לפניך לך איתם לך לאורם.
בחלל הזה של הרחוב, ובית הספר ליד שבו למד.
שמו אפילו חדר זכרון בבית הספר לכיתת מדעים.
ובקצה הרחוב, ליד ספסל גן צנוע, ליד שיחים ירוקים, מחופי עלווה ביישנית, יש פינת הנצחה יפה, מפוסלת מאוד מיוחד. עץ תמר כפוף פארות, מבוייש, מזכירה ולו במעט את האיש ההוא, עצמו.
אבל בהתבוננות לעבר חדרו של האיש, בקומה ראשונה על עמודים. בביתו הצנוע הקטן הפונה אל הרחוב.
החלון סגור ואילם, או פתוח לחציו, וסורגי המזגן החיצוני אפורים, ומראה הקירות עצוב ושמם.
יש תמיד שקט ודממה של יגון כאן.
כי מי ישיב לאישה לבד את בנה היחיד, שאינו עימה יותר.
הליכתה כצל, וכאבה- כאבה השקט, הנורא בדממתו, פולח כל מקום בעיר ההיא, בארץ ההיא, בעולם ההוא, ביקום הזה...
נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים
קפה ומאפה-סיפור ארוטי
זה היה הערב של "כוכב נולד". יום חמישי תשע וחצי בערב. תחנת דלק קטנה באזור התעשיה ובתוכה מזנון אחד, מאותם מזנונים מהירים שבהם אתה יכול למצוא את כל אותם חטיפים מתוקים או מלוחים, בקבוקי משקה יקרים ובצידם במקררים פחיות קולה, כמה קשקושים קטנים, צבעוניים וטיפשיים כאלה שמונחים על המדפים. וצד השני של הדלפק מוכר או מוכרת, לרוב באפס מעשה ולידם מכונת האספרסו והקפה שהם עסוקים לעיתים מתוך שעמום בנקיונם.
שולחנות פלסיק קטנים ולידם כסאות קטנים, תאורה עמומה.
השעה הייתה תשע וחצי בערב. הוא סיים רק עכשיו איזו פגישה מייגעת שגם הוא וגם המרואיין שלו רצו לסיימה כמה שיותר מהר. עסקה קטנה של פרסום בעיתון הקטן שבעלותו יצאה מזה על כל פנים. הרבה בגלל שהאיש עצמו יצרן סלטים קטן רצה כבר לסיימה וניאות לבסוף להעניק לו חצי עמוד במחיר שהוא הציע. הם לחצו ידיים, המנהל נתן לו את השיקים וחתם על ההזמנה והוא יצא מפתח המפעל הקטן לעבר הכביש הראשי לתפוס מונית.
האור שבקע מהמזנון הקטן שבתחנת הדלק- גרם לו להימלך בדעתו.
הוא פסע לשם באיטיות. המוכר בתחנת הדלק אפילו לא העיף מבט לעברו, עיניו היו נעוצות במסך הטלוויזיה שבמשרד התחנה, מתבונן בסקרנות בשלושת זמרי הגמר של כוכב נולד ובשאגות הקהל שעודד אותם.
במזנון פנימה שרר אור נעים ומלטף מנורת ניאון צהובה. הוא ניגש לדלפק, ובמעין פיזור דעת עייף מבלי להתבונן הרבה, הסתכל לעבר המוכרת, ואמר-" אפשר אולי קפה ומאפה."
המוכרת, שהייתה עסוקה בסידור קופסאות עוגיות, הפנתה מבטה לעברו. הוא נתקל בעיני השקד היפות שלה.
לפתע הבחין כי הבחורה מעברו השני של הדלפק הייתה צעירה אתיופית נאה ושמנמונת, שחייכה לעברו גם היא כאשר עיניהם נפגשו.
" אני... רק רציתי להזמין, קפה ועוגה קטנה, אפשר עכשיו בשעה כזאת?" הוא שאל כמתנצל.
"כן, כן " השיבה," איזה קפה?
אין לו מה למהר דווקא עכשיו, ומתחשק לו דווקא קפה ומאפה ב15 שקל. אז מדוע שלא ישתה עכשיו בניחותא וילך לביתו.
""אספרסו ארוך ואם יש אז עוגת פרג, מאלו," השיב בהצביעו על שורת עוגות ארוזות שהיו מונחות ליד הקופה.
זה חמישה עשר שקלים," אמרה.
הוא שילם לה. ועקב כיצד היא מכניסה את השטר לקופה הרושמת. הצלצול של הקופה, חתך את הדממה ששררה שם.
הוא התיישב ושתה לאיטו את הקפה. הבחורה סקרנה ומשכה אותו פתע מאוד.
"מה את לא רואה כוכב נולד?" שאל.
היא צחקה והמשיכה לסדר את האריזות שעל השולחן לפניה:" זה לא מעניין אותי בכלל. זאת האמת. אני מסתכלת יותר על תוכניות אחרות."
הוא נטל לגימה נוספת. עיניו בלשו אחריה:" כן, מה למשל?"
""או, אני לומדת חינוך באמנות לגיל הרך, במכללה, אז אני יותר מתעניינת בתחום הזה."
שוב שלח מבטו החוצה, ואל תוך המזנון עצמו. הסתקרן לדעת באם יוכל לדבר איתה יותר ויותר.
עיניה עקבו אחרי תנועות עיניו. שוב התעורר ביניהם כמו שלא מרצונם המודע קשר פתאומי עז.
למרות הבדלי הגילים, הרי היא הייתה צעירה מעימו ביותר מעשרים שנה לפחות. ובכל זאת, משהו, "קליק " מוזר ומיוחד נוצר פתאום ביניהם כאן, במזנון של תחנת דלק קטנה באזור התעשיה, בעשר בלילה.
" אפשר להזמין אותך לקפה?" שאל בחיוך.
היא צחקה-"תודה, אבל אני עכשיו באמצע משמרת."
" ומתיי את מסיימת, אם מותר לי לשאול?" שאל.
" למעשה, המחליפה שלי, קצת מאחרת," השיבה.
כמו אות אלוהים שבא להטיב איתו, הופיעה המחליפה. צעירה חמורת סבר במעט, שסקרה את שניהם באדישות.
"אני תיכף מחנה את האוטו ובאה," אמרה המחליפה.
"אוקיי "השיבה.
"תודה על הקפה," אמר לה," את גרה קרוב לכאן?
" למעשה, כן ," אמרה," יש לי דירה שאני חולקת אותה עם עוד שתי חברות, כמה דקות מכאן. אבל הן הלכו לראות כוכב נולד עם החברים שלהם...
"אהה," השיב וליבו פועם בחוזקה רבה, אותה לא הכיר מעולם.
עכשיו או לעולם לא!! חשב בליבו.
"למעשה, גם אני אוהב ומתעניין באמנות,"אמר," באמת זה תחום שמאוד קרוב אליי. אני קצת סופר כזה, ויש לי עיתון קטן ואני גם מחפש מישהי שאולי תכתוב לי לפעמים איזה טור על אמנות."
המחליפה נכנסה למזנון.
הוא קם במהירות ממקומו, ולא אמר מאום. פסע במהירות החוצה.
הוא המתין לה בסמוך לתחנת האוטובוס. רחוק מספיק מהתחנה, אבל קרוב מספיק למקום שבו היא תבחין בו.
היא הבחינה בו.
היא צחקה צחוק גדול, יפה ומשוחרר. הוא סקר, נסער את פניה.
פניה היו נאות ויפות בעינו. שערה השחור היה פזור סביב מצחה.
כמו ידעה את מחשבותיו, אמרה לו "למעשה, יש איזה נושא אחד באמנות שאני מתלבטת לגביו."
"כן, מהו?"
" ההבדלים שישנם בין סוגי אבסטקרט שונים," השיבה," הכל נראה לי לפעמים די אותו דבר."
" אני אסביר לך," השיב," יש את העניין של הצבעים והשימוש בהם,ויש את העניין של הפוזיציות."
היא צחקה שוב-"עם המשקפיים העגולות הללו, אתה באמת נראה כמו איזה מרצה להיסטוריה של האמנות."
"אבל באמת," המשיך," ישנם אמני אבסטקרט שאצלם יש שימוש מופגן ועז בצבעים, ואצלם הקומפיזציות פחות חשובות, ואצל אחרים לעומת זאת הדבר הוא הפוך."
"נו, אז איך תסביר את אלו שעושים שימוש בזה וגם בזה, ובכל זאת לא מצליחים," שאלה.
הוא ניסה להשיב לה, והניח לה כמו שלא במתכוון שתוביל אותו לדירתה.
היה שם בניין מגורים ישן בן שני קומות. מריבועי החלונות נשמעו קולות המהום השירים של כוכבי הזמר העולים או טו טו לגדולה.
" זה כןא למעלה," לחשה.
הוא בא בעקבותיה מוקסם כולו.
היא פתחה את הדלת. בלא אומר משכה את פניה אליו ונישקה אותו בכוח.
הוא הושיט את ידו והוריד במהירות את מכנסיה מעליה. נפעם התבונן במראה עור השוקולד הרך והיפה שנגלה לעיניו בחליפות אורות המכוניות שנגעו בו באפלולית מבעד החלון.
הוא שתה בצמא את שפתותיה החמות והמתוקות. היא ליטפה ושרטה את גבו ובטנו ומשכה אותו אליה בכל כוחה לעבר המיטה שהייתה בלב החדר.
הוא נישק ונשך קלות את צווארה הענוג, הגמיש.
היא הושיטה לעברו את שני שדיה הצעירות, והוא נטל את פטמותיה הזקורות בלשונו, עד ששמע את קול אנחותיה העזות פולח בעוצמה את הרעש שבקע ממכשירי הטלוויזיה שמסביב.
ריחות גופם התערבבו אלו באלו. היא נגעה בו בתשוקה ועוררה אותו שיבוא לתוכה.
הוא חש את מתק רטיבותה בתוכו. הם הגירו נוזלים ששיכרו וענגו אותם, ונסחפו לתוכם כמו לתוך אוקינוס של תאווה עזה.
קול נאקתם פילח בעוצמתו הגדולה והרעיד אפילו את חדרי הדירה הקטנה שלה.
הוא חש אושר גדול מציף אותו. היא חשה שהם שרויים במעין ים עילאי של תשוקה בלתי פוסקת וכל רצונה היה שזה לא יגמר יותר לעולם...
נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים
שמעון תודה,
הערותיך בונות ומטיבות,
יתכן כי אכן נסחפתי לגבי תומס מאן בהקשר הזה, בטקסט
כך או כך אני מזמין אותך לכתוב אצלי שירה או רצנזיות וכל מה שתרצה
האתר שלי נקרא בכיוון הרוח וכתבו בו כבר גנן, גרנות, חלי איתן, אריה קרישק, אלישע פורת ועוד
חג שמח-ראובן שבת
נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים
על גבעה אחת, צפון-מערבית שממנה ניתן להשקיף על האגם היפה, העטוי אובך הביל אך דק, של ערפל שרבי, ורק משבי רוח עזים, עירוב של חום ונעימות צוננת, משהו קצת משונה, אפשר לחוש בשקט פתאומי פלאי משהו, למרות שמסביב שכונת וילות קטנות, ומלון של דירות נופש.
רק הסיסים בתזזית מעופן המהיר, הנחפז, לכאן ולשם, טסים ומעופפים בלי הרף, פולחים את השקט.
הסיס הוא ציפור שחיה מרבית ימיה רק באוויר.
קטנה, מהיר כחץ, היא נוסקת מעלה ומטה, בין גבי הסלעים הקטנים, מחפשת אחר טרף קטן או מזון, אפילו ההזדווגות שלה נעשית בתעופה...
על הגבעה מרבד חרציות ולידם שיחי חרדל, במחול פרא פלאי שהרוח יצרתו הם נעים לכאן ולכאן, במהירות, בלי רגע מנוח, שמאלה וימינה כשיכורים.
בליל של אהבה לטבע, באמצע האביב.סיסים, חרציות ושיחי חרדל, והצהוב העז, החלמוני, מתמזג יפה עם הציפורים, שחורי הגוף מהירי התנועה שבאים ונוסקים מעליהם במהירות עצומה.
אלא שבמרחק מה משם עוד שדה חרציות, ושיחי חרדל צהובים, על גבעה אחרת.
אלא שהעין ממרחק כזה אינה יכולה לקלוט את תנועתן באם היא מהירה או איטית, והאם הם זזים בכלל, למרות שלפי כל מה שנראה גם שם ישנה תזוזה רבה, בלתי פוסקת.
בדרך המבט הזאת-ראינו פתאום את ההשערה של תומס מאן במוות בונציה. הנסיון ליצור כוליות מוחלטת מהאמנות של ההתבוננות האסתטית והאמנותית באדם ובטבע, היא דבר יחסי מאוד.
אי אפשר שנדע אלא רק מה שמתרחש לנגד עיננו ממש.
אותו אנו מפרשים כהבנתנו וכרצוננו.
הוא לא מפרש אותנו, אולי בכלל, ואנחנו במוגבלות היפה של ההתבוננות שלנו יכולים רק ליצור כמיטב יכולתנו
נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים
הם הביאו ספר תורה. מהודר. מעוטר. יפה. מלא הדרת קודש אמיתית.
דירה שכונתית קטנה, קומה שניה. בה הצטפופו שלושים איש כמעט. אנשי עמל. אנשים פשוטים.
הספר הגדול במרכז השולחן. מעוטר פעמוני כסף, מקושט בריקועי עצי תמר, יפי פארות.
עצים שהם שורשם של מרבית הנוכחים שם.
אבות אבותיהם- מעיראק באו. מכורתם אהבת התורה, אהבת האדם. אהבת האלוהים נותן ומעניק המצוות.
הנה סופר הסת"ם. יהודי זריז הליכות, קטן קומה, רהוט לשון. יחד עימו המלווה-איש שמח. מורה חשבון במקצועו. כל אחד ניגש ואומר את שמו הראשון לנוכח מגילת הקלף שלפניו.
אחר כך יוצאים החוצה לרחוב, ופוצחים יחד בקול שירת אמת. אהבת האל. אהבת העם. אהבת התורה. אהבת האדם.
בין לבין מעבירים את הספר הגלול, שבתוכו כתובים קורותיהם של בני אדם רבים: כאבם, ייאושם, מריים ,שמחתם, אהבותיהם,תשוקותיהם, אובדנם, גאולתם.
האנשים שרים,מחבקים את הספר הקדוש. על פניהם הבעת שמחה אמיתית.
בבואם לשערי בית הכנסת. הם זוכים תחילה למבטים סקרנים ואחר כך, אט אט מצטרפים אליהם אנשים נוספים.
שרים, רוקדים חבוקים עם הספר הקדוש בידם.
זהרורי שמש אחרונים של שעת צהריים מאוחרת, מלטפים בעדנה את ריקועי תמרי הכסף, מזגגים עצמם על אשכולות התמרים-ימי עבר, פאר והדר.
אבל גם שם-בשכונה הנראית על פניה כעין שכונה אפורה, כמעט נשכחת, שבה בכפיפה אחת פסטורליה, ויצרים חבויים.
הספר הזה-הקדוש הנפלא- ממזג את נסתרות ליבם, במה שהוא מספר להם בין שורותיו הקדושות: סיפור חייהם, שלעולם לא ישתנה-נצחי, יפה, עצוב, ושמח...
נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים
צִפִּיָּה
רָאִיתִי אֶת וֶרֶד
פּוֹתַחַת שְׁתִי דְּלָתוֹת
שֶׁל אוֹר. לַיָּרֵחַ הָיָה פַּרְצוּף
חָמוּץ לִימוֹן.
בַּלַּיְלָה שֶׁל רִמּוֹנִים שְׁחֹרִים
תְּלוּיִים עַל עָץ בּוֹדֵד.
נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים
