***
רציתי לכתוב איזה סיפור בדיוני, משהו שימחיש בתיחכום עדין את כל הדברים האלה שרצים לי בראש, אבל איכשהו, האנשים האלה שמספרים על כל הזוועות האלה מלפני יותר משישים שנה, קורעים אותי מבפנים. אני לא יכול, לא יכול.
אמא שלי נמסרה בגיל שנתיים לאנשים אחרים, שיטפלו בה, שישאירו אותה בחיים. ההורים שלה לא ידעו, וחששו, בצדק, שמשהו רע עומד לקרות להם, ואולי לכל מי שהם מכירים. היא גדלה במשפחה נוצרייה, ולבסוף עלתה בודדה לארץ, ועד היום חיה כאן, ואפילו, איכשהו, כאישה שמחה, אוהבת צחוק, שמחה וספר.
אבא שלי אומר תמיד שהיטלר הפסיד. לפחות במקרה של אמא שלי. אנחנו כאן, ארבעה ילדים, עשרים ושניים נכדים וגם נין אחד. הוכחה ניצחת. אצבע משולשת לצוררים.
אני מסתכל על מאי מאי שלי, עכשיו בת שש וחצי. או על יהלי, בן ארבע כמעט. ויואבי, הבלונדיני הקטנטן הפרטי שלי (שלא היה לו סיכוי, שום סיכוי שבעולם אז. איזה סיכוי יש לו היום?) וחושב, בצידי המחשבה, רק על הקונספט, האפשרות הכל כך בלתי מתקבלת על הדעת, שהייתי צריך למסור אותם, למישהו. כל מישהו. משפחה קרובה. חברים. שלא לדבר על מישהו שאני בקושי מכיר שעלול, רק כי זה מסוכן, לא לאהוב אותם לגמרי לגמרי, עד השמיים, שלא לדבר על לפגוע בהם באיזו דרך. זה לא אפשרי. אני לא יכול להיפרד מהם ליום אחד. איך? איך הם היו מסוגלים? איך אפשר להיפרד מילדה שלא תראה יותר? מה אתה אומר? מה אתה חושב?
בכל יום-שואה אני נלחם בעצמי, בדמעות, לא מסוגל לראות רשימת שינדלר, לא הפסנתרן, בקושי ראיון עם זקן בן שמונים מהונגריה שמספר את אותו סיפור בווריאציה נוספת, על איך אבא שלו דחף אותו מהרכבת, או איך הוא ראה את אמא שלו ואחותו בפעם האחרונה כשהן הופרדו במחנה. אפילו את זה אני לא מסוגל לעכל.
ושוב אני חושב על החיים שלי, על היוגורטים במקרר, ועל פיקסלים במחשב, על תכניות חיסכון לפנסיה, יציאה לסרט וכולסטרול גבוה, ביקורים מעיקים אצל המשפחה בחגים וחשבון מים שצריך לשלם. אפילו על פיטורין. אבל מה קורה אם הכול פתאום מתפרק ללשרוד או לא? איך אני לא דואג לעצמי לאיזה בוידם עם רצפה כפולה, לאיזה פמוטי כסף שאוכל להתיך עבור שלושה תפוחי אדמה כשיבואו הגרמנים, או האיראנים, איך אני מתנתק רגשית מספיק כדי שאוכל לא להשתגע כשקורים דברים שאני לא חושב עליהם אני לא חושב עליהם אני לא חושב עליהם אני לא
אתם מבינים, השואה הזאת זה לא איזה משהו בשחור לבן שקרה לשישה מיליון איש, מאסה עצומה של דוסים וילדים פולנים עם בלורית. זה קרה ממש, בצבע, לאנשים אמיתיים, לי, לך, לילדים שלי, לאמא שלך. נאלצת לראות בתחנת הרכבת אקדח מורם, וגופה נופלת, וזה היה אבא, או השכן שאצלו עשיתם על האש ביום העצמאות. פתאום היית רעב, רעב באמת, ולא האמנת איך השיט הזה באמת באמת קורה, וזה לא איזה טריפ רע. היה בסדר, ואז הכול התהפך ושום דבר לא היה הגיוני פתאום.
קיבינימאט, על מה אני חושב - ערימות של קרוקס. חולה אני, בנאדם חולה.
אני חנוק בגרון. אני לא יכול.
הילדים ישנים.
זה רק יום השואה.
****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה