מייק התהלך בחדרו כרוח סערה, אוחז בצדי ראשו כאילו הגולגולת שלו עומדת להתבקע, וגידף בקולי קולות. מחוץ לחלון, הוא הבחין בקשיש צנום עם מכסחת דשא נושא את עיניו בשאלה. מייק החזיר לו מבט רושף והגיף את התריסים. הוא נעמד מעל הכיור כשלפתע קצף לבן כשלג זלג מפיו בצניחה חופשית.
מייק היה בן חמישים שבע, וממש לא מרוצה מהחיים האומללים שחווה עד כה. אשתו עזבה אותו בליל אמש (חשוב למייק להבהיר שלפני זה הוא מצא אותה בחדר חשוך, מתפרעת מתחת לסדינים עם הארנב שקנתה ליום הולדתו), החברים שלו עברו לחיות בפחי אשפה בשיאו של הפרוייקט שלהם "מורדים לעשירים", הנעליים שלו היו ספוגות זיעה בכל פעם שנעל אותם ואפילו השלכת החלה להתגנב לשיערו.
למייק נמאס מכל זה.
במחשבה מהירה, הוא החליט לצאת החוצה. לרחובות. לרחובות האפלים, המסוכנים, השורצים בטיפוסים מפוקפקים. הוא לבש את בגדיו הקרועים, צחצח את שיניו במי סודה והטביע את צווארו בריח של מי קולון זולים.
הוא יצאה החוצה. ענני הסערה שמעל בישרו בקול חגיגי שעומדת להתחיל סופה קשה עוד מעט. מייק התעלם ופנה לרחוב גריוולד, בועט בחתולים בבקבוק בירה ריק שמצא בדרך.
כשהגיע לליבה של הרחוב, דמו בער מהחשק להכות מישהו. הוא צרח לשכנים המתגוררים בבית ממול לצאת ולעמוד מולו פנים אל פנים.
לא עברה יותר מדקה עד שאיש בשלהי שנות העשרים לחייו, מנופח בשרירים שנראו כמו כדורי באולינג גדולים, נעמד מול מייק, הבעת פניו זועמת.
"יש בעיות, חולדה?" שאל איש השרירים את מייק.
מייק נעץ בשריריו מבט מבודח. "סטרואידים לא אמורים לכווץ את הזין או משהו?"
אדים של זעם יצאו מאוזניו של האיש. "זהו זה," הוא אמר. בבת אחת הוא תפס בדש חולצתו של מייק והעיף אותו לעבר ערימת האשפה המצחינה שנחה ממול.
"זה כל מה שיש לך? הא, חתיכת כושי זקן עם שיני עכברוש?" צעק עליו מייק והשליך את כל גופו על יריבו.
וכך הם המשיכו להילחם במשך שעות. בסוף הקרב איבד מייק את שיניו, את שיערו, את רגלו, את רכושו, את עתידו, וחזר לביתו בכפתיים מורכנות.
מייק היה בן חמישים שבע, וממש לא מרוצה מהחיים האומללים שחווה עד כה. אשתו עזבה אותו בליל אמש (חשוב למייק להבהיר שלפני זה הוא מצא אותה בחדר חשוך, מתפרעת מתחת לסדינים עם הארנב שקנתה ליום הולדתו), החברים שלו עברו לחיות בפחי אשפה בשיאו של הפרוייקט שלהם "מורדים לעשירים", הנעליים שלו היו ספוגות זיעה בכל פעם שנעל אותם ואפילו השלכת החלה להתגנב לשיערו.
למייק נמאס מכל זה.
במחשבה מהירה, הוא החליט לצאת החוצה. לרחובות. לרחובות האפלים, המסוכנים, השורצים בטיפוסים מפוקפקים. הוא לבש את בגדיו הקרועים, צחצח את שיניו במי סודה והטביע את צווארו בריח של מי קולון זולים.
הוא יצאה החוצה. ענני הסערה שמעל בישרו בקול חגיגי שעומדת להתחיל סופה קשה עוד מעט. מייק התעלם ופנה לרחוב גריוולד, בועט בחתולים בבקבוק בירה ריק שמצא בדרך.
כשהגיע לליבה של הרחוב, דמו בער מהחשק להכות מישהו. הוא צרח לשכנים המתגוררים בבית ממול לצאת ולעמוד מולו פנים אל פנים.
לא עברה יותר מדקה עד שאיש בשלהי שנות העשרים לחייו, מנופח בשרירים שנראו כמו כדורי באולינג גדולים, נעמד מול מייק, הבעת פניו זועמת.
"יש בעיות, חולדה?" שאל איש השרירים את מייק.
מייק נעץ בשריריו מבט מבודח. "סטרואידים לא אמורים לכווץ את הזין או משהו?"
אדים של זעם יצאו מאוזניו של האיש. "זהו זה," הוא אמר. בבת אחת הוא תפס בדש חולצתו של מייק והעיף אותו לעבר ערימת האשפה המצחינה שנחה ממול.
"זה כל מה שיש לך? הא, חתיכת כושי זקן עם שיני עכברוש?" צעק עליו מייק והשליך את כל גופו על יריבו.
וכך הם המשיכו להילחם במשך שעות. בסוף הקרב איבד מייק את שיניו, את שיערו, את רגלו, את רכושו, את עתידו, וחזר לביתו בכפתיים מורכנות.