הסופרים והקיסרים | 6

את אביו שרוע באלכסון על מפת העולם בלי להשאיר לו די
מקום לחיות בו; אבל כמיהתו העזה, המתמדת, הנואשת אינה
למקום מִחיה שיפונה לו אלא דווקא למי שרובץ שם. האֵם, ככל
בני הבית, חייתה בצילו המצמית של האב, והבן, כשכתב עליו
לארוסתו, לא ניסה לייפות כלום: ״זה שהוא אויבי ואני אויבו, כמו
שנגזר מטבענו, את זה את יודעת, אבל מלבד זה ההתפעלות שלי
מאישיותו אולי אינה פחותה מן הפחד שלי מפניו״. הצירוף הזה של
פחד והתפעלות, יראה וכמיהה, יופיע גם ביחסו אל אחרים —
אישה אהובה, שופט, מצביא, אדון או קיסר, ולא זה שמצודתו
הריקה השקיפה על נהר הוולטאבה אלא אחר שארמונו מוקף חומות
על חומות הרחק מעבר לאופק; לא רק אופקה של העיר פראג או
של יבשת אירופה כולה, אלא כל אופק שהוא. פלובר התייתם
מאביו בצעירותו, ואימו, אף שאמרה לו פעם: ״השיגעון שלך
למשפטים יפים ייבש לך את הלב״ (ואילו הוא כתב: ״הלב שלי מתרטב
כמו זונה״), כיבדה את שיגעונו זה והקפידה על דממה בבית
בשעות שכתב. קפקא נזקק בבית הוריו לאטמי אוזניים שהזמין
מברלין, וגם הם לא הועילו. פתרון אחר עמד תמיד לנגד עיניו:
״ככל שתעמיק לחפור לך את בּוֹרךָ, כן ירבה השקט״,
וההשתעשעות או ההתחבטות במחשבות מוות בצד כמיהותיו הבלתי מושגות
חוזרת ונשנית בכתביו, עד שהשחפת זימנה לו מסלול
מעשי. שניהם לא נישאו ולא הולידו; די היה אף במחשבה על כך להפיל
עליהם אימה. כשחשש פלובר שאהובתו הרתה, כתב לה: ״אני,