הסופרים והקיסרים | 7

אבא...! לא־לא, בשום פנים לא! מוטב לי להתפגר בתעלת ביוב תחת
גלגליו של אומניבוס! — עצם המחשבה על מתן חיים למישהו גורמת
לי להתיז קללות מעומק ליבי ומבעירה בי חֵמה עולמית״.
ועוד כתב לה: ״יהי רצון אלוהי הזיונים שלעולם לא אדע עוד
חרדה כזאת... שתיתי את דמי בזמן שפיללתי לבוא דמך
שלך״. קפקא באותו נושא ייעץ לפליצֶה במלוא כובד הראש שלא תוותר
בשום פנים על רצונה להיות אם, אבל לא באמצעותו, אלא על ידי
נישואים לגבר שהיא ראויה לו: ״עכשיו, פליצֶה, תארי לך איזה
שינוי יחוללו אצלנו הנישואים [...], את תפסידי את החיים
שהיו לך עד עכשיו, שהיית מרוצה בהם כמעט לגמרי. תפסידי את
ברלין, את המשרד שמשמח אותך, את החברות, את התענוגות הקטנים,
את הסיכוי להינשא לגבר טוב, בריא ועליז, ללדת ילדים
בריאים ויפים שאַת, אם רק תחשבי על כך, משתוקקת להם מאוד.
ובמקום האובדן הזה שאין לאומדו כלל, תזכי באיש חולה, חלש, לא
חברותי, שתקן, עצוב, נוקשה, כמעט חסר תקווה, שמעלתו היחידה,
אולי, היא אהבתו אלייך״. והמסקנה המתבקשת נוסחה לא רק מתוך
אהבה רבה אליה, אלא גם מתוך התאכזרות רבה לא פחות אל עצמו:
״נורא הוא הדבר שאת, יקרה שלי, חייבת לבוא אתי אל מתחת
לגלגלי העגלה הזאת, שנועדה רק לי״. הגלגלים הדורסים שפלובר
העדיף על האבהות ברגעים שחשש שנהפך לאב, גלגלי אומניבוס,
לקפקא הם עתידו הבלתי נמנע המחכה לו בכל דרך שילך בה. עגלה
יש שם, והיא נועדה רק לו, ולא כדי לנסוע בה אלא כדי