הסופרים והקיסרים | 10

להשתוות לו, אם בכישרונו אם בחיוניותו. יתרונו המובהק על אביו
היה שכיוון שמת עשורים רבים לפניו, לא עלתה ציפייה מייסרת
להגיע אליו וגם אין חשש שיבוז לו משם. את מעשה הכתיבה
קידשו שניהם, ואולי בייחוד משום כך נראה לקפקא שכעין קשר דם
קושר ביניהם בגלעין נפשם (וכדרכו מיהר לסייג את ההשוואה
שהשווה ביניהם: ״לא מבחינת הכוח ולא מבחינת השיעור״). פלובר
אמר: ״הלוואי שאתפגר כמו כלב ובלבד שלא אנסה להאיץ בשנייה
משפט שטרם הבשיל״, וגם: ״אני מוכן לקפוץ לנהר כדי להציל
חרוז טוב או משפט טוב, לא חשוב מי כתב אותו״, ובזמן שכתב
את החינוך הסנטימנטלי היה מוכן גם ללכת לבית חולים
ולצפות בייסוריו של ילד חולה קרמת רק כדי שידייק בתיאורו. על
ייסורי הכתיבה אמר: ״איזה משוט כבד הוא העט״, וגם: ״אלוהים!
אילו כתבתי בסגנון שאני רואה בעיני רוחי, איזה סופר יכולתי
להיות! [...] הגיע הזמן להצליח או לזרוק את עצמי מהחלון״.
ובמקום אחר: ״כדי לא לחיות, אני משליך את עצמי אל תוך
האמנות, בייאוש; אני מסמם את עצמי בדיו כשם שאחרים משתכרים
מיין״. גם קפקא התחבט במשפטיו, וגם לנגד עיניו זהרה שלמות רחוקה
מהישג יד, כזאת שההולך לקראתה כושל ומועד על הדף פעם אחר
פעם בדרך חתחתים שלא תסתיים לעולם: ״משפט אחד מתחכך בחברו
כמו שהלשון מתחככת בשן חלולה או תותבת; משפט אחד צועד ובא
בהתחלה מגושמת כל כך עד שהסיפור כולו נתפס לתמיהה זעופה
[...]. אילו הייתי מסוגל לכתוב פעם משהו שלם וגדול יותר,