הסופרים והקיסרים | 11

בנוי כהלכה מתחילתו עד סופו״. החלון הגבוה, שדרכו אמר
פלובר שיזרוק את עצמו אם ייכשל, קרא גם לקפקא, ולא רק בהקשר
תסכולי הכתיבה. ״ראיתי את הפתרון היחיד בקפיצה מן החלון״,
כתב, ושלא כפלובר הוסיף להכרזה הזאת פירוט מעשי: ״בשנים
שעברו עמדתי לא פעם בלילה על יד החלון והשתעשעתי בידית,
נראה לי שמאוד ראוי לי לפתוח את החלון ולהשליך את עצמי
החוצה״. מחשבות כאלה חוזרות ונשנות אצלו, ולא רק החלון מעורר
אותן. במקום אחר כתב: ״אקפוץ לתוך סיפורי ואפילו ירוטשו
פניי״, וגם מן האמירה המטפורית, שסופה פנים מרוטשות ולא
סימום ושיכרון כאצל פלובר, נרמזת תהום סיפוריו ונפשו עם
נכונותו להיענות לה עד מוות. את ההתאבדות הזאת — את קפיצת
הראש אל הקרקעית הקשה של מעשה הכתיבה כי לשם נמשכת הנפש —
תיאר פלובר במכתביו בדרך שונה לגמרי; לא בדקויות הניסוח של
הפרוזה המעודנת שלו עצמו אלא בישירות בוטה, בלי לבחול
בניסוחיו, ובביקורת העצמית על הקפיצה הזאת יש גם הטחה בקהל
הקוראים הצופה בה ומתענג: ״אנו קורעים חתיכה מעצמנו ומגישים
אותה לבורגנים, באותיות כתב היד שלנו ניתן לראות טיפות מדם
ליבנו. אבל ברגע שזה יורד לדפוס, לילה טוב. זה שייך לכולם!
האספסוף צועד על גופותינו. זאת הדרגה המזוהמת, הנתעבת ביותר
של הזנות! אבל לזה מקובל להתייחס כאל דבר מופלא, בעוד
שמכירת התחת שלך בעד עשרה פרנק נחשבת חרפה, שיהיה!״ מכתביו
משופעים במיניות עזה ובוטה, והוא גם גאה להכריז על כך. ״עשיתי