הסופרים והקיסרים | 9

מטה־מטה, עד כדי הסתכנות, אֶשאר מנודה ממך לעולמים. כשציין את
הסופרים האהובים עליו (גרילפרצר, דוסטויבסקי, קלייסט ופלובר),
הקפיד קפקא לומר שמכולם רק דוסטויבסקי נשא אישה, אבל לא
הסתפק בחיזוק הזה שנתן לעצמו אלא המשיך וכתב: ״ואולי רק
קלייסט, כשבלחץ מצוקה חיצונית ופנימית ירה בעצמו למוות על שפת
אגם ואנזה, מצא את המוצא הנכון״. לימים התחרטו פלובר
וקפקא על הוויתור להוליד, וקפקא ציטט את קודמו, שאחרי שראה
משפחה מטופלת בילדים אמר על הוריהם: ״הצדק איתם״. * האחד
יִצרי ותאב חיים — ״אני אח לכל מה שחי, לג'ירף ולקרוקודיל
כמו לאדם״ — ולא מתבייש להודות: ״יש מעט מאוד נשים שלא
הפשטתי, לפחות במוחי, עד לעקבים״; והאחר, קפקא, גם כשהוא נזקק
מדי פעם בפעם לזונה אין הוא יכול שלא לראות שיניים פגומות
ובטן חסרת צורה, ואיך ״באגרופה הקמוץ מעל ערוותה אחזה
בשמלתה כדי שלא תיפתח ועצמה וסגרה את עיניה הגדולות ואת פיה
הגדול״. פלובר, לעומתו, התמוגג גם מפגמיהן, וכשהזדעזעה לואיז
קולה ממה שסיפר לה על רקדנית בטן מצרייה מהוללת, כתב לה:
״את אומרת שהפשפשים של קוּחוּק האנֶם מנמיכים את קרנה
בעינייך; אבל זה בדיוק הדבר שכל כך קסם לי בה. ריחם המבחיל
שנמהל בניחוח עורה הנוטף מור אלגומים״. למרות הניגוד
המוחלט הזה שבמזגם ראה בו קפקא אב רוחני, להבדיל מאביו
הביולוגי, שיחסיו איתו היו מורכבים, אבל יש גם דמיון לא מבוטל
בין השניים, שכן גם פלובר היה בעיניו כאיתן טבע שאי אפשר