11:11 - Eleven Eleven | 7

עליי. אני לא רוצה לרחם על עצמי. כבר התאבלתי על הנישואים
שלי. זה נגמר. צ'ייס שייך לעבר. המשפחה שלי לא מבינה את
הצורך שלי להתרחק כל כך, אבל התחלה חדשה, דף חדש לגמרי
במקום שבו אף אחד לא מכיר אותי — זה מה שאני צריכה כדי
להחלים. "נכון," היא אומרת לבסוף. "אני אשמח, כשתהיי מוכנה." "אוהבת
אותך, איזי־טיזי." היא מגלגלת עיניים בתגובה לכינוי וחורצת
לשון. "אוהבת אותך יותר, ויה־מיה. תשלחי לי הודעה אחרי
שתתמקמי כדי שאדע שאף אחד בעיירה הקטנה שלך לא רצח אותך בגרזן
והפך אותך לאוכל לחזירים." אני צוחקת. "זה תרחיש מאוד
ספציפי, ועכשיו אני מתה מפחד, אז תודה על זה." "אין בעד מה.
ביי." היא מרימה שתי אצבעות בצורת האות וי, והשיחה
מתנתקת. דממה ממלאת את תא הנהג של המשאית. תזכורת אכזרית שאני לבד
עכשיו. לוקח לי יותר מדי זמן לאזור כוח ולגרור את עצמי מהמשאית.
הרגליים שלי נוקשות ושלפוחית השתן צועקת עליי. אני צריכה
לעשות פיפי כבר חצי שעה שלמה, אבל סירבתי לעצור
בדרך. "המפתחות אמורים להיות כאן איפשהו," אני ממלמלת לעצמי וניגשת
לחזית הבניין. סוכנת הנדל"ן אמרה שתשאיר אותם מתחת לעציץ
בצורת גמד גינה. חשבתי שהיא צוחקת עד שהיא שלחה לי תמונה.
בהתחלה לא האמנתי שהיא פשוט משאירה מפתחות לבניין שלם מתחת
לעציץ, אבל אז הבנתי שבעיירות קטנות עושים את הדברים אחרת.
היא צחקה עליי כששאלתי אם מישהו לא ישתמש בהם כדי לפרוץ
פנימה. עכשיו, כשאני עומדת מול הבניין הרעוע, אני מבינה למה השאלה