11:11 - Eleven Eleven | 6

את קצת נראית כמו רוברט פטינסון בבאטמן." אני בוחנת את
עצמי בחלון הווידאו הקטן שלי ומתכווצת. היא לא משקרת.
"שכחתי שאני מאופרת.״ "רואים." היא מצחקקת, רוכנת לצד אחד,
כמעט מחוץ למסך, ונוגסת במשהו שאני לא יכולה לראות. "אל
תשכחי להוריד את זה. חשוב לטפח את העור. תזכרי מה אמרתי לך
— קודם שמן לניקוי ואז סבון פנים." אני מרימה את כוס
הנסיעות שלי ממחזיק הכוסות ומקרבת אותה לפה, רק כדי לגלות
שהיא ריקה. נהדר. "כן, אני זוכרת." לא זכרתי. יש לי יותר
מדי על הראש מכדי שאדאג לגבי סדר השימוש במוצרי הטיפוח
שאיזי הכריחה אותי לקנות. "כדאי שנסיים כדי שאוכל להכניס
חלק מהדברים שלי פנימה. אני אתקשר אלייך מחר." "אוקיי,
רק רציתי לראות אותך. אני מתגעגעת אלייך." היא מזעיפה
פנים, ועיניה מתמלאות בדמעות. איזי גרה בלוס אנג׳לס, וכבר
לפני המעבר הגדול שלי הפרידו בינינו כמה שעות נסיעה, אבל
עכשיו אנחנו בחופים מנוגדים. "גם אני מתגעגעת אלייך. ברגע
שאתמקם ואפתח את הסטודיו, את צריכה לבוא לבקר. תוכלי לצלם את
זה לוולוג שלך." עד כמה שאני שונאת להיות מול מצלמה,
החשיפה יכולה לעשות לי פלאים. היא מתעסקת בשרשרת הזהב שעל
הצוואר שלה ונלחמת בחיוך. "את אף פעם לא רוצה להיות בוולוגים
שלי." אני מושכת בכתפיים. "זה היה לפני." כשהייתי עורכת דין
ונשואה, ולא דאגתי בגלל כסף. היא מטה את הראש ועיניה מתמלאות
באהדה. הבטן שלי מתהפכת בתגובה להבעה שלה. אני לא רוצה שהיא תרחם