1
אני משחררת את האחיזה בהגה ומפרקי האצבעות הלבנים שלי חוזרים לאט לצבעם הוורוד כשאני חולפת על פני השלט של גבול העיירה ונכנסת לפארקרוויל, מיין. מעבר מצד אחד של ארצות הברית לצידה השני במשאית כשכל החפצים שלי ארוזים בה כנראה לא היה הצעד הכי חכם שלי, בהתחשב בעובדה שאני שונאת לנהוג ומעולם לא הייתי מאחורי הגה של משהו גדול יותר ממכונית משפחתית.
הזמנת מובילים וטיסה הייתה הדרך הקלה יותר, אבל רציתי לעשות את זה בעצמי, והייתי צריכה את הנסיעה הארוכה הזאת כדי לנקות את הראש.
השארתי את כל מה שהכרתי בקליפורניה. כשהגירושים שלי הסתיימו לא יכולתי להישאר שם יותר. כבר לא הרגשתי שם בבית.
ויותר מכול, אני צריכה שינוי משמעותי בחיי.
וִיָה הישנה לעולם לא הייתה מתפטרת מהעבודה שלה ולעולם לא הייתה רוכשת בניין בלי לראות אותו בעיירה שהיא אפילו לא ביקרה בה.
כן, קראתם נכון. לא רק בית — בניין שלם.
ויה החדשה? היא נואשת להשתחרר מהגבולות שהכניסה את עצמה אליהם לפני הרבה זמן.
אני רוצה הרפתקאות חדשות. אני רוצה לעשות דברים שמעולם לא הייתה לי ההזדמנות לעשות כי התחתנתי בגיל צעיר והשקעתי את כל הפוקוס בקבלת תואר במשפטים ואחר כך בעבודה. כל המאמצים האלה, ותראו מה זה הביא לי. אומללות ובונוס בצורת גירושים.
אני שואפת שאיפה נרעדת ומעיפה מבט במספרים הירוקים הזוהרים בשעון שעל לוח המחוונים.
11:11.
אני עוצמת עיניים ומבקשת משאלה.
הלוואי שהמעבר הזה יהיה המהלך הנכון.
אני חוזרת במהירות להתמקד בכביש וסורקת את הסביבה שלי.
אולי זה קיטשי להאמין במספרים או בכוכבים נופלים, אבל אני אקח כל מזל פוטנציאלי שהיקום נותן לי.
בעודי מנווטת ברחובות הזרים של העיירה הקטנה, אני מודה בלב לאותו יקום שהשעה כמעט חצות. אין נפש חיה בסביבה כשאני עוצרת מחוץ למבנה הלבנים הישן. הקומה התחתונה תשופץ בקרוב ותהפוך לסטודיו לאומנות, והדירה בקומה השנייה היא המקום שבו אגור. לא חשבתי שיש טעם לקנות בית כשגיליתי את הבונוס הקטן הזה.
אני נשענת על ההגה כשאני מתבוננת בפרטי המבנה. כשרכשתי אותו, ידעתי שהוא יצטרך הרבה עבודה, אבל לדעת ולראות הם שני דברים שונים לגמרי.
אני שוב אסירת תודה על השעה המאוחרת כשאני מנסה להחנות במקביל את המשאית מול הבניין. אם היו עוברי אורח בסביבה שהיו עדים לאסון בזמן שאני נוסעת אחורה וקדימה, מתכווננת מחדש וחוזרת אחורה, כנראה הייתי נכנסת לפניקה. עוברת רבע שעה שלמה עד שהמשאית חונה בערך במקום שמיועד לה. אני מקווה שהחניה שלי מספיק טובה ולא אקבל דוח חניה ביום הראשון כאן. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להציג את עצמי לשכנים כמפירת חוק. זה דווקא נשמע מתאים למזל שלי, שהיה מחורבן לאחרונה.
אני שולחת הודעה לאחותי הקטנה, איזי, כדי להודיע לה שהגעתי.
הטלפון שלי רוטט בידי כמעט מייד. אני מחליקה את האצבע על המסך כדי לקבל את שיחת הווידאו בידיעה שאני בטח נראית נורא. לנתי במלונות זולים במשך רוב השבוע האחרון. חמישים שעות נסיעה מפרידות בין הבית הישן לבית החדש שלי, אז החלטתי לקחת את הזמן.
חוץ מזה, נהיגה במשאית למשך פרקי זמן ארוכים הייתה תורמת לחרדה שלי.
פניה של איזי מופיעות על המסך. השיער שלה אסוף לאחור בפקעת הדוקה, האיפור מושלם, השפתיים אדומות כדם. החדר שבו היא נמצאת אפלולי, אבל לפי הרקע נראה שהיא במסעדה.
"ארוחת ערב מאוחרת?" השעה קצת אחרי שמונה במקום שהיא נמצאת.
היא מושכת בכתפיים, והחולצה עם מחשוף הסירה שלה מחליקה נמוך יותר. "זה בשביל סרטון."
איזי התחילה לצלם ולוגים בגיל שש־עשרה וצברה במהירות כמות עוקבים גדולה ברשתות החברתיות. עכשיו, בגיל עשרים וחמש, יש לה אימפריה שמבוססת על השם והאישיות שלה בלבד.
"לא היית צריכה להתקשר אליי." אני מחניקה פיהוק. אני מוכנה להיזרק על המיטה, אבל המיטה שלי נמצאת בחלק האחורי של המשאית, אז זה לא יקרה בזמן הקרוב. לפחות חשבתי מראש לקנות שק שינה בדרך לכאן.
"תדליקי את האור או משהו, טיפשה. אני אפילו לא יכולה לראות את הפנים שלך," היא נוזפת בשובבות ומניחה את הסנטר שלה על האגרוף.
"אה, נכון." אני מדליקה את האור מעליי בצייתנות.
"שימי קצת קרם מתחת לעיניים הלילה. העיגולים השחורים שלך עושים לך מראה של ערפדית, ולא בקטע חמוד." היא קורצת.
"חה, חה." אני מזייפת צחוק ומשפשפת את העיניים, אבל אני לא יכולה לעצור את החיוך הקטן שמתגנב לפניי. "לשם כיוונתי."
היא רוכנת קצת קרוב יותר למסך. "ברצינות, את קצת נראית כמו רוברט פטינסון בבאטמן."
אני בוחנת את עצמי בחלון הווידאו הקטן שלי ומתכווצת. היא לא משקרת. "שכחתי שאני מאופרת.״
"רואים." היא מצחקקת, רוכנת לצד אחד, כמעט מחוץ למסך, ונוגסת במשהו שאני לא יכולה לראות. "אל תשכחי להוריד את זה. חשוב לטפח את העור. תזכרי מה אמרתי לך — קודם שמן לניקוי ואז סבון פנים."
אני מרימה את כוס הנסיעות שלי ממחזיק הכוסות ומקרבת אותה לפה, רק כדי לגלות שהיא ריקה. נהדר. "כן, אני זוכרת." לא זכרתי. יש לי יותר מדי על הראש מכדי שאדאג לגבי סדר השימוש במוצרי הטיפוח שאיזי הכריחה אותי לקנות. "כדאי שנסיים כדי שאוכל להכניס חלק מהדברים שלי פנימה. אני אתקשר אלייך מחר."
"אוקיי, רק רציתי לראות אותך. אני מתגעגעת אלייך." היא מזעיפה פנים, ועיניה מתמלאות בדמעות. איזי גרה בלוס אנג׳לס, וכבר לפני המעבר הגדול שלי הפרידו בינינו כמה שעות נסיעה, אבל עכשיו אנחנו בחופים מנוגדים.
"גם אני מתגעגעת אלייך. ברגע שאתמקם ואפתח את הסטודיו, את צריכה לבוא לבקר. תוכלי לצלם את זה לוולוג שלך." עד כמה שאני שונאת להיות מול מצלמה, החשיפה יכולה לעשות לי פלאים.
היא מתעסקת בשרשרת הזהב שעל הצוואר שלה ונלחמת בחיוך. "את אף פעם לא רוצה להיות בוולוגים שלי."
אני מושכת בכתפיים. "זה היה לפני."
כשהייתי עורכת דין ונשואה, ולא דאגתי בגלל כסף.
היא מטה את הראש ועיניה מתמלאות באהדה.
הבטן שלי מתהפכת בתגובה להבעה שלה. אני לא רוצה שהיא תרחם עליי. אני לא רוצה לרחם על עצמי. כבר התאבלתי על הנישואים שלי. זה נגמר. צ'ייס שייך לעבר. המשפחה שלי לא מבינה את הצורך שלי להתרחק כל כך, אבל התחלה חדשה, דף חדש לגמרי במקום שבו אף אחד לא מכיר אותי — זה מה שאני צריכה כדי להחלים.
"נכון," היא אומרת לבסוף. "אני אשמח, כשתהיי מוכנה."
"אוהבת אותך, איזי־טיזי."
היא מגלגלת עיניים בתגובה לכינוי וחורצת לשון. "אוהבת אותך יותר, ויה־מיה. תשלחי לי הודעה אחרי שתתמקמי כדי שאדע שאף אחד בעיירה הקטנה שלך לא רצח אותך בגרזן והפך אותך לאוכל לחזירים."
אני צוחקת. "זה תרחיש מאוד ספציפי, ועכשיו אני מתה מפחד, אז תודה על זה."
"אין בעד מה. ביי." היא מרימה שתי אצבעות בצורת האות וי, והשיחה מתנתקת.
דממה ממלאת את תא הנהג של המשאית. תזכורת אכזרית שאני לבד עכשיו.
לוקח לי יותר מדי זמן לאזור כוח ולגרור את עצמי מהמשאית. הרגליים שלי נוקשות ושלפוחית השתן צועקת עליי. אני צריכה לעשות פיפי כבר חצי שעה שלמה, אבל סירבתי לעצור בדרך.
"המפתחות אמורים להיות כאן איפשהו," אני ממלמלת לעצמי וניגשת לחזית הבניין.
סוכנת הנדל"ן אמרה שתשאיר אותם מתחת לעציץ בצורת גמד גינה. חשבתי שהיא צוחקת עד שהיא שלחה לי תמונה. בהתחלה לא האמנתי שהיא פשוט משאירה מפתחות לבניין שלם מתחת לעציץ, אבל אז הבנתי שבעיירות קטנות עושים את הדברים אחרת. היא צחקה עליי כששאלתי אם מישהו לא ישתמש בהם כדי לפרוץ פנימה.
עכשיו, כשאני עומדת מול הבניין הרעוע, אני מבינה למה השאלה שלי הייתה כל כך מצחיקה. עיינתי בתמונות שלו לפני שרכשתי אותו, אבל עכשיו, כשאני כאן, אני בטוחה שהצלם השתמש בפילטר כלשהו. בזוהר של פנסי הרחוב המיושנים, בניין הלבנים נראה כאילו הוא יקרוס אם מישהו ינשוף עליו קצת חזק מדי. כמוני, למרבה האירוניה.
ליד הדלת עומד עציץ בצורת גמד גינה, כפי שהובטח. אני מרימה אותו ומוציאה את מחזיק המפתחות ממקום המחבוא שלו. יש שני מפתחות, אחד לחנות בקומה הראשונה ואחד לדירה בקומה העליונה.
אני בוהה במפתחות, ומאפשרת לעצמי לחוות רגע של, מה לעזאזל?
אני לא מאמינה שאני עושה את זה.
אני סוגרת את היד לאגרוף מסביב למפתחות כדי שהקצוות המחורצים יינעצו בכף היד שלי. זה קצת כואב, אבל הרבה פחות מליבי המרוסק. התחושה הולמת את הרגע. התחלה חדשה צריכה להיות קצת כואבת. כאבי גדילה הם דבר טבעי. עם המפתחות ביד, אני מחליטה כאן ועכשיו לקבל כל אחד ואחד מהם.
בתחושה קלילה יותר אני ניגשת לדלת, פותחת אותה ונכנסת.
אבל כשאני מביטה סביבי על החלל, ההתחלה החדשה שלי, הלב שלי נופל. "אוי, פאק."
2
זה אפילו יותר גרוע באור היום.
אני סורקת את חלל החנות עם ידיים על המותניים ומרגישה חסרת אונים לחלוטין. החרדה מתפשטת לי בחזה כשאני רואה את כל האבק והלכלוך שיהיה צריך לקרצף. אני אצטרך חליפת מגן לטיפול בחומרים מסוכנים. ברצינות. המקום הזה כנראה מלא במכרסמים וחרקים. הוא נראה כמו החלום של אגרן כפייתי. החלל מלא בערמות של עיתונים, הרים של חפצים אקראיים ורהיטים שבורים.
נקודת האור בכל זה היא שהדירה למעלה במצב הרבה יותר טוב. ממה שזה נראה, הדיירים האחרונים לפחות ידעו לשמור על הניקיון. היא תצטרך קצת עבודה, נכון, אבל זה שום דבר בהשוואה למשימה שלפניי כרגע למטה.
אין לי את מי להאשים בזה חוץ מעצמי. סוכנת הנדל"ן הזהירה אותי שהמקום הזה זקוק קצת לטיפול חם ומסור. היא הייתה יכולה לפרט, אבל גם אני יכולתי לשאול. למען האמת, פחדתי שאם אחקור יותר מדי, אחטוף רגליים קרות. ואני מסרבת לחטוף רגליים קרות.
אני מוציאה את הטלפון שלי מהכיס האחורי של הג'ינס ופותחת את אפליקציית הפתקים כדי שאוכל להכין רשימה של כל מה שצריך לעשות.
משימה מספר אחת — להביא לכאן מכולת אשפה בהקדם האפשרי. אחר כך, לשכור קבלן שייתן למקום הזה צורה. אני גם אצטרך למצוא את חנות מוצרי החשמל הקרובה ולקנות מכשירי חשמל חדשים למטבח. המקרר והכיריים בדירה הם שרידים משנות השמונים. אם יש דבר אחד שאני אוהבת לעשות חוץ מליצור אומנות, זה לבשל, אז מכשירי חשמל חדשים יותר הם חובה.
כשאני מרוצה מההתחלה של הרשימה שלי, אני סוגרת אותה ומחליטה להתעלם מהבלגן שאני צריכה למיין. כרגע אני צריכה ארוחת בוקר, וכיוון שאין לי אוכל, אני מקווה שיש כאן דיינר או מסעדה במרחק הליכה.
אני עומדת מחוץ לבניין באור היום ומסתכלת מסביבי. נראה שהחנות שלי נמצאת במרכז העיירה הישנה. ובין הבניינים ממול אני מבחינה במים. האווירה שלווה. רוב מבני הלבנים המקוריים שמורים היטב לעומת זה שרכשתי, ולמרות שהעיירה קטנה, היא תוססת. עוברי אורח משוחחים זה עם זה, וכל אחד מהם מחייך. דלתות הכניסה של כמה מהחנויות פתוחות, וחנות הפרחים בפינה מציגה זרים בחזית.
אני מחייכת לעצמי כשאני הולכת ברחוב. כבר ברור לי שזה המקום שבו אני אמורה להיות.
התחושה הקהילתית הפשוטה הזאת לא קיימת בסן פרנסיסקו.
בהמשך, המילים הדיינר של נורמה כתובות באותיות צהובות בולטות על צד של מבנה.
בתזמון מושלם, הבטן שלי מקרקרת.
כשאני פותחת את הדלת, הפעמון מצלצל מעליי ומתריע שהגעתי.
וכל זוג עיניים במקום מופנה אליי.
אני קופאת תחת המבטים הסקרניים והלב נתקע לי בגרון. העיניים הפעורות מסביבי לא ממצמצות, ואפשר היה לחשוב שאני נראית כאילו נחתּי מכוכב אחר. אבל כשאני מרכינה את הראש ובוחנת את עצמי, אני לא מוצאת שום דבר מוזר בג'ינס או בחולצת הגולף השחורה שאני לובשת.
"אני יכולה לעזור לך?" שואלת אישה שניצבת מאחורי הדלפק ושערה האפור אסוף לאחור. "את נראית אבודה, יקירה."
"לא." אני מנידה בראשי ומתחילה להזיע תחת המבטים הבוחנים של כל הסועדים. "אני לא אבודה. רציתי לאכול ארוחת בוקר." אני מצמידה את הידיים בניסיון לגרום להן להפסיק לרעוד.
היא בוחנת אותי לרגע ארוך ושקט. "אוקיי," היא אומרת לבסוף. "תתפסי שולחן. אני אהיה שם בעוד רגע."
אני ממהרת על פני שולחנות מלאים ומתיישבת בתא בפינה האחורית. הישבן שלי בקושי נוגע במושב העור הקרוע והשיחות מתחדשות. עד לרגע זה, לא הבנתי כמה שקט בדיינר. אני מרכינה את הראש קצת כדי שהשיער שלי ייפול קדימה ויסתיר את פניי, כי למרות קולות הדיבור ברקע, אני עדיין יכולה להרגיש שאנשים מסתכלים עליי.
מעולם לא חוויתי סוג כזה של תשומת לב חשדנית. חייתי וביקרתי רק בערים גדולות שבהן אף אחד לא מסתכל פעמיים על זרים.
האישה שדיברה איתי כשנכנסתי מתקרבת, מושיטה לי תפריט ומקישה על ציפוי הפלסטיק שלו בציפורניים מלאכותיות ארוכות ואדומות. "את לא מכאן."
זאת אמירה, לא שאלה, אבל אני עונה בכל זאת. "לא, בדיוק עברתי לכאן."
אני מוכנה להישבע שכל הנוכחים בדיינר משתנקים ביחד.
"עברת לכאן?" היא סורקת אותי במבטה. היא לא שופטת, או לפחות זה לא נראה ככה. הראש שלה מוטה הצידה והגבות מורמות, מה שגורם לה להיראות מבולבלת יותר מכל דבר אחר. "לפארקרוויל?"
אני לוקחת בעדינות את התפריט שהיא עדיין מחזיקה ומצמידה אותו לחזה שלי כמו מגן. "כן. קניתי את החנות בהמשך הרחוב. פעם זאת הייתה חנות יד שנייה.״
"אה, כן." היא מהנהנת. "שמנו לב שהיא נמכרה."
הסועדים שבבירור מצותתים לשיחה שלנו ממלמלים בהסכמה מסביבנו. אני מתכווצת בתגובה לתשומת הלב.
"אבל לא ידעתי שמישהו מחוץ לאזור קנה אותה." היא מניחה יד על המותן. "מה הביא אותך לפארקרוויל?"
אני מכחכחת בגרון ובוחרת באמת הפשוטה. ידוע שאנשים בעיירות קטנות חטטניים, נכון? הם ממילא יגלו בסופו של דבר, אז אולי עדיף שישמעו את זה ממני. "התגרשתי והייתי צריכה שינוי.״
"איך מצאת את המקום הזה?"
אני נושפת ומחליטה להיכנע לחקירה, אחרת כנראה לעולם לא אקבל אוכל. האישה הזאת לא ממהרת לקחת את ההזמנה שלי. "הרבה חיפושים בגוגל. חיפשתי שינוי. מקום אחר לגמרי, ואני אוהבת את הים. זה נראה כמו המקום הנכון."
"הממ." היא מקישה בציפורניים האדומות והארוכות שלה על השולחן. "את לא מתכננת לשפץ את המקום הזה ואחר כך לברוח ולמכור אותו לתאגיד זר, נכון? ומה לגבי דירות יוקרה? אם זה המקרה, יש לי חדשות בשבילך — אנחנו לא רוצים להפוך ליעד תיירותי. אנחנו אוהבים את המצב כמו שהוא.״
הבטן שלי מתהפכת בתגובה להאשמה. "לא, זאת בכלל לא התוכנית שלי." היא די גסת רוח, אז הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להיות פתוחה לגבי התוכניות שלי, אבל אני ממשיכה בשיטה שבחרתי — כנות מלאה. קראתי מספיק אנשים במהלך השנים כדי לדעת שזה יהיה לטובתי. "אני הופכת אותו לסטודיו לאומנות, מקום שאנשים יוכלו לבוא אליו כדי לצייר ולעשות כל מיני דברים כאלה, ואני אגור בדירה למעלה.״
היא בוחנת אותי במשך רגע נוסף וחיוך מתפשט לאט על פניה. "במקרה הזה, ברוכה הבאה לפארקרוויל. אני דולורס. מה אני יכולה להביא לך לשתות?"
אני מניחה את זרועותיי על השולחן ומשחררת נשיפה, מותשת אבל אסירת תודה שהחקירה הסתיימה. עימותים מהסוג הזה הם בדיוק הסיבה שעזבתי את אולם בית המשפט. אולי אני טובה בהצגת טיעונים בדיון, אבל זה לא אומר שאני אוהבת את זה. "קפה עם חלב וסוכר יהיה נחמד בתור התחלה."
"כבר מגיע." היא נוקשת שוב באצבעות בפעם האחרונה לפני שהיא הולכת לדלפק כדי להכין את הקפה שלי.
כשהיא מתרחקת, השיחות מסביבי מתחדשות פעם נוספת.
אני בוחרת בחביתת ירק כשדולורס חוזרת, נותנת לה את ההזמנה שלי ואז מוסיפה לקפה את הכמויות הנכונות של חלב וסוכר. הלגימה ההססנית הראשונה מהספל המהביל היא אושר טהור. אני עוצמת עיניים ומתענגת על הטעם של קפה אמיתי. הבוץ של תחנות הדלק שממנו התקיימתי בזמן האחרון לא עשה את העבודה. אני כורכת את ידיי מסביב לספל ונותנת לו לחמם אותי מבפנים.
מוזר לחשוב שאני בבית עכשיו. זאת ההתחלה של החיים החדשים שלי. הסיכון הגדול ביותר שלקחתי אי פעם. השארתי מאחור עבודה עם שכר גבוה ואת החברים והמשפחה שלי בשביל עתיד מלא בחוסר ודאות.
למרות זאת, יש לי תחושה שזאת ההחלטה הנכונה.
לכאן אני שייכת.
לפחות בינתיים.
