11:11 - Eleven Eleven | 5

רוב השבוע האחרון. חמישים שעות נסיעה מפרידות בין הבית
הישן לבית החדש שלי, אז החלטתי לקחת את הזמן. חוץ מזה,
נהיגה במשאית למשך פרקי זמן ארוכים הייתה תורמת לחרדה
שלי. פניה של איזי מופיעות על המסך. השיער שלה אסוף לאחור בפקעת
הדוקה, האיפור מושלם, השפתיים אדומות כדם. החדר שבו היא
נמצאת אפלולי, אבל לפי הרקע נראה שהיא במסעדה. "ארוחת ערב
מאוחרת?" השעה קצת אחרי שמונה במקום שהיא נמצאת. היא מושכת
בכתפיים, והחולצה עם מחשוף הסירה שלה מחליקה נמוך יותר. "זה
בשביל סרטון." איזי התחילה לצלם ולוגים בגיל שש־עשרה וצברה
במהירות כמות עוקבים גדולה ברשתות החברתיות. עכשיו, בגיל
עשרים וחמש, יש לה אימפריה שמבוססת על השם והאישיות שלה
בלבד. "לא היית צריכה להתקשר אליי." אני מחניקה פיהוק. אני
מוכנה להיזרק על המיטה, אבל המיטה שלי נמצאת בחלק האחורי של
המשאית, אז זה לא יקרה בזמן הקרוב. לפחות חשבתי מראש לקנות שק
שינה בדרך לכאן. "תדליקי את האור או משהו, טיפשה. אני
אפילו לא יכולה לראות את הפנים שלך," היא נוזפת בשובבות
ומניחה את הסנטר שלה על האגרוף. "אה, נכון." אני מדליקה את
האור מעליי בצייתנות. "שימי קצת קרם מתחת לעיניים הלילה.
העיגולים השחורים שלך עושים לך מראה של ערפדית, ולא בקטע
חמוד." היא קורצת. "חה, חה." אני מזייפת צחוק ומשפשפת את
העיניים, אבל אני לא יכולה לעצור את החיוך הקטן שמתגנב לפניי.
"לשם כיוונתי." היא רוכנת קצת קרוב יותר למסך. "ברצינות,