11:11 - Eleven Eleven | 4

המהלך הנכון. אני חוזרת במהירות להתמקד בכביש וסורקת את
הסביבה שלי. אולי זה קיטשי להאמין במספרים או בכוכבים
נופלים, אבל אני אקח כל מזל פוטנציאלי שהיקום נותן לי. בעודי
מנווטת ברחובות הזרים של העיירה הקטנה, אני מודה בלב לאותו
יקום שהשעה כמעט חצות. אין נפש חיה בסביבה כשאני עוצרת
מחוץ למבנה הלבנים הישן. הקומה התחתונה תשופץ בקרוב ותהפוך
לסטודיו לאומנות, והדירה בקומה השנייה היא המקום שבו אגור. לא
חשבתי שיש טעם לקנות בית כשגיליתי את הבונוס הקטן הזה. אני
נשענת על ההגה כשאני מתבוננת בפרטי המבנה. כשרכשתי אותו,
ידעתי שהוא יצטרך הרבה עבודה, אבל לדעת ולראות הם שני דברים
שונים לגמרי. אני שוב אסירת תודה על השעה המאוחרת כשאני
מנסה להחנות במקביל את המשאית מול הבניין. אם היו עוברי
אורח בסביבה שהיו עדים לאסון בזמן שאני נוסעת אחורה
וקדימה, מתכווננת מחדש וחוזרת אחורה, כנראה הייתי נכנסת
לפניקה. עוברת רבע שעה שלמה עד שהמשאית חונה בערך במקום
שמיועד לה. אני מקווה שהחניה שלי מספיק טובה ולא אקבל דוח
חניה ביום הראשון כאן. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להציג את
עצמי לשכנים כמפירת חוק. זה דווקא נשמע מתאים למזל שלי,
שהיה מחורבן לאחרונה. אני שולחת הודעה לאחותי הקטנה,
איזי, כדי להודיע לה שהגעתי. הטלפון שלי רוטט בידי כמעט
מייד. אני מחליקה את האצבע על המסך כדי לקבל את שיחת
הווידאו בידיעה שאני בטח נראית נורא. לנתי במלונות זולים במשך