11:11 - Eleven Eleven | 3

1 אני משחררת את האחיזה בהגה ומפרקי האצבעות הלבנים
שלי חוזרים לאט לצבעם הוורוד כשאני חולפת על פני השלט של
גבול העיירה ונכנסת לפארקרוויל, מיין. מעבר מצד אחד של
ארצות הברית לצידה השני במשאית כשכל החפצים שלי ארוזים בה
כנראה לא היה הצעד הכי חכם שלי, בהתחשב בעובדה שאני שונאת
לנהוג ומעולם לא הייתי מאחורי הגה של משהו גדול יותר
ממכונית משפחתית. הזמנת מובילים וטיסה הייתה הדרך הקלה יותר,
אבל רציתי לעשות את זה בעצמי, והייתי צריכה את הנסיעה
הארוכה הזאת כדי לנקות את הראש. השארתי את כל מה שהכרתי
בקליפורניה. כשהגירושים שלי הסתיימו לא יכולתי להישאר שם יותר.
כבר לא הרגשתי שם בבית. ויותר מכול, אני צריכה שינוי
משמעותי בחיי. וִיָה הישנה לעולם לא הייתה מתפטרת מהעבודה
שלה ולעולם לא הייתה רוכשת בניין בלי לראות אותו בעיירה
שהיא אפילו לא ביקרה בה. כן, קראתם נכון. לא רק בית —
בניין שלם. ויה החדשה? היא נואשת להשתחרר מהגבולות שהכניסה
את עצמה אליהם לפני הרבה זמן. אני רוצה הרפתקאות חדשות.
אני רוצה לעשות דברים שמעולם לא הייתה לי ההזדמנות לעשות
כי התחתנתי בגיל צעיר והשקעתי את כל הפוקוס בקבלת תואר
במשפטים ואחר כך בעבודה. כל המאמצים האלה, ותראו מה זה הביא
לי. אומללות ובונוס בצורת גירושים. אני שואפת שאיפה
נרעדת ומעיפה מבט במספרים הירוקים הזוהרים בשעון שעל לוח
המחוונים. 11:11. אני עוצמת עיניים ומבקשת משאלה. הלוואי שהמעבר הזה יהיה