האוצרות האבודים 9 - חורבן הממלכה | 4

נוגפת את רגליו בהליכתו בבכי מר, משליכה אותו ארצה. החייל
המלווה אותו כצל, הולך אחר הזקן ומגחך לעצמו. לילה שלם עשה
את דרכו לירושלים. הדרך הקצרה נמשכת שעות ארוכות. השמש
העולה לרקיע אינה מצליחה להאיר את העיניים החשוכות מבכי
וצער. שביל אנשים ההולכים צפונה נגלה לעיניו, והוא מנסה
למצוא את דרכו ללכת אחרי נחיל הגולים. הנביא קורס על החול
הלוהט. ידיו ממשמשות בחול החם, אצבעותיו נתקלות בדבר מה רך.
הוא מרים מתוך החול יד קטנה של תינוק שנכרתה בחרב. זעקת
שבר פורצת מפיו. הוא מתפלש בחול, חש את כאב אחיו המיוסרים
והנדכאים בכל גופו. הוא אוסף את חלקי בתרי גופת התינוק הקטנה,
מנשק את הגוף הזך שלא ידע חטא. הידיים הזקנות חופרות בחול
הרותח של חודש אב. ירמיהו קובר את חלקי גופת התינוק וממשיך
במסעו אחר הגולים. צעקות שבר ואבדון מלוות את הליכתו. חלקי
גופות של נשים וילדים, גברים וזקנים שלא הצליחו לעמוד בקצב
ההליכה שהכתיבו הקלגסים, מושלכים על הארץ. הנביא מנסה לקבור
את הגופות הראשונות שמצא, אך ידיו רפות בייאוש כשרואה
שהדרך זרועה גופות לאין מספר. "אינך יכול להתמהמה ולהתעסק
עם גופות המתים. חייב אתה להגיע לגולים, אולי תוכל לסייע
למישהו מהחיים", אמר לעצמו בנזיפה, מכריח את גופו להמשיך
וללכת אחרי השיירה המתרחקת ממנו. הוא הילך במהירות, מתפלא
איך גופו הקשיש איננו קורס מהמאמץ. קבוצת גברים שצוואריהם
נתונות בכבלי ברזל גדולים וכבדים, שירכה את דרכה בסוף