פרק ס'
גלות
וילון החדר הוסט בעדינות. ירמיהו העביר ידיו על עיניו, מנסה לדחות את הדכדוך והעצבות הממלאים את ליבו. הוא מביט אל עבר העיר הקדושה מעיר הולדתו ענתות, שאליה חזר בציווי השם. קו אפור נעלה מהעיר. הוא אימץ עיניו, מנסה להבחין מאיזה כיוון בעיר נעלה העשן. "אולי שבו הכוהנים להקריב את קורבן התמיד", חשב כשעליצות קלה מזדחלת לאיטה לליבו. הוא מתבונן על השמש הנוטה לשקוע, "ככל הנראה, הם מקריבים בשעה מאוחרת כל כך את קורבן בין הערביים, מפני שלא נמצא להם כבש עד עתה. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא", ניסה ללמד זכות.
עיניו נפערו באימה, להבות ליוו את ענן העשן המיתמר, שאינו דק וקטן כראוי לקורבן. ענני העשן ולהבות אש פורצים מכל רחבי המקדש ומכל העיר הקדושה, עולים מעלה מעלה במחול מטורף. ירמיהו יצא מהבית שבו השתכן, חש את רגליו הזקנות פקות תחתיו. הנביא הזקן נפל על ברכיו וקרע את בגדיו בצער.
"פיתיתני השם ואפת!", צועק הנביא כלפי השמיים בצערו. "הצלחת לפתות אותי שאעזוב את ירושלים, על מנת שלא אראה את החורבן שאתה מביא עליה ולא אצליח להציל משם דבר כשם שהבטיח לי נבוכדנצר הרשע. סימאת את עיניי בעבור שלא אוכל להפציר בך לרחם על עירך". כעיוור המהלך באפלה מבלי לתת אל ליבו על המרחק הרב והקושי העתידי, החל צועד אל העיר האהובה. הוא רואה את הלהבות העולות, ליבו נשרף מיקידת האש העולה מעלה. האיש הזקן נופל וכושל בהליכתו, כל אבן נוגפת את רגליו בהליכתו בבכי מר, משליכה אותו ארצה. החייל המלווה אותו כצל, הולך אחר הזקן ומגחך לעצמו. לילה שלם עשה את דרכו לירושלים. הדרך הקצרה נמשכת שעות ארוכות. השמש העולה לרקיע אינה מצליחה להאיר את העיניים החשוכות מבכי וצער. שביל אנשים ההולכים צפונה נגלה לעיניו, והוא מנסה למצוא את דרכו ללכת אחרי נחיל הגולים. הנביא קורס על החול הלוהט. ידיו ממשמשות בחול החם, אצבעותיו נתקלות בדבר מה רך. הוא מרים מתוך החול יד קטנה של תינוק שנכרתה בחרב. זעקת שבר פורצת מפיו. הוא מתפלש בחול, חש את כאב אחיו המיוסרים והנדכאים בכל גופו. הוא אוסף את חלקי בתרי גופת התינוק הקטנה, מנשק את הגוף הזך שלא ידע חטא. הידיים הזקנות חופרות בחול הרותח של חודש אב. ירמיהו קובר את חלקי גופת התינוק וממשיך במסעו אחר הגולים. צעקות שבר ואבדון מלוות את הליכתו. חלקי גופות של נשים וילדים, גברים וזקנים שלא הצליחו לעמוד בקצב ההליכה שהכתיבו הקלגסים, מושלכים על הארץ. הנביא מנסה לקבור את הגופות הראשונות שמצא, אך ידיו רפות בייאוש כשרואה שהדרך זרועה גופות לאין מספר.
"אינך יכול להתמהמה ולהתעסק עם גופות המתים. חייב אתה להגיע לגולים, אולי תוכל לסייע למישהו מהחיים", אמר לעצמו בנזיפה, מכריח את גופו להמשיך וללכת אחרי השיירה המתרחקת ממנו. הוא הילך במהירות, מתפלא איך גופו הקשיש איננו קורס מהמאמץ. קבוצת גברים שצוואריהם נתונות בכבלי ברזל גדולים וכבדים, שירכה את דרכה בסוף השיירה. ירמיהו הבחין בגבר צעיר שצולע על רגלו השבורה. הוא מיהר לכיוון האיש, דוחף את ראשו מתחת לעול הברזל, מסייע לאיש להתקדם בטרם יבוא הקלגס ויהרוג אותו.
"קדימה, זבלים! מי שיעצור, ימות!!!", צעק רוכב והיכה בשוטו לכל עבר בהנאה.
"היזהר עליו!!!", צרח בכעס פרש שהתקדם לעבר הרוכב בדהירה מהירה. הסוס השחור גדול הממדים נעמד בין הגולים ובין הרוכב המצליף בשוטו ללא הבחנה. הפרש אחז ביד המצליפה בכוח עצום, כמעט תולש אותה ממקומה. הרוכב נאנק מכאב, מביט באימה באיש האוחז בו.
"סליחה, אדוני. המפקד שלי אמר לי להאיץ בהם ולהצליף בהם", סח החייל בפחד.
נבוזראדן הביט בחייל בהרגעה, "בכולם כן, חוץ מהזקן הזה!", אמר והצביע על ירמיהו. "הוצא אותו מהשיירה ואחר כך תצליף בהם ככל אוות נפשך".
החייל ירד מסוסו בזריזות, מקיים את הפקודה התמוהה בעיניו ומוציא את האיש הזקן מהשיירה. "שלא תעז להתקרב לשיירה שלי", אומר בזעם לירמיהו, זעם על שהיה קרוב לאבד את חייו בגללו.
ירמיהו הביט סביבותיו, והנה הוא רואה קבוצה של זקנים קשורים זה לזה. במהירות, רץ לסייע לזקן כושל בטרם יהרוג אותו הקלגס הממונה על השיירה. נבוזראדן מיהר להוציא את ירמיהו מתוך הזקנים הקשורים.
נבוזראדן סימן בידו לחייל השומר על ירמיהו שיתקרב אליו, "אתה דואג שלא יאונה לזקן הזה שום רע. לא רק ללכת לידו, אלא לשמור עליו מכל משמר! אם יקרה לו משהו, אוריד את ראשך מעליך! אתה דואג לו כאילו זה אביך הזקן והאהוב. אתה דואג גם שהוא לא עוזר להם. מבחינתי, היה לידו ולך איתו יד ביד עד שנגיע לבבל, ברור?!", שאל בתוקף.
החייל הנהן בראשו, מתפלא שוב על הפקודה המוזרה והיחס המעודף שמקבל הזקן הבלוי. הוא ירד מסוסו וניגש אל הזקן, "בוא, כבודו, אתה הולך איתי יד ביד עד שנגיע לבבל!", אמר בכבוד והחלטיות, לשמור על ראשו במקומו. הנביא הזקן הביט בקצין במשטמה על כי הוא ימנע ממנו לסייע לאחיו.
נבוזראדן, הרוכב על סוסו, הביט בירמיהו, המתרחק ממנו בצעדיו הזקנים. "הזקן הזה כנראה מיוחד במינו", חשב לעצמו. "יותר ממאה שנים אני משמש את אדוני נבוכדנצר, מעולם לא נראה לי שהוא חיבב מישהו כמו את הזקן הזה, אפילו לא אותי...". פניו התכרכמו מעט, "לאו דווקא חיבה, נראה שיראה היא המילה הנכונה יותר. זה מוזר מאוד, אבל יש לו יראה עמוקה מהאיש הזה. בכלל, יש לאדוני נבוכדנצר איזשהו פחד מהעם הזה. הוא השביע אותי שברגע שנצא לדרך, לא אתן להם לעצור. הוא אמר שאם הם יעצרו, הם בוודאי יתפללו לאלוקים שלהם והוא יושיע אותם. הוא ציווה עליי לחתוך לחתיכות קטנות את כל מי שמתמהמה, בשביל שיפחדו ולא יעצרו עד שנצא מגבולות ארץ ישראל ונגיע לדרומו של נהר פרת, שם אוכל לתת לחיילים שלי ולהם את מנוחתם הראשונה". הוא גיחך לעצמו על מחשבותיו, "הדבר היחיד שהצלחתי להבין מאדוני במאה שנים האחרונות, זה שאינני יכול להבין אותו". הוא הביט למרחק, מנסה לראות את המקום שבו יוכלו לעצור. "אחרי הגבעות הללו...", חשב כשהוא דוחק ברגליו על סוסו, דוהר במהירות לראש המחנה.
נבוזראדן התיישב על מיטה נוחה שהציבו חייליו בתוך האוהל הגדול והמאובזר שהוקם במהירות. הוא הביט אל הנהר הזורם בעצלתיים, נהנה מרחש פכפוך המים, מרגיש הקלה מכך שהצליח להוציא את כולם מחוץ לגבולות ישראל. עיניו נעצמות בכבדות. איש המלחמה הוותיק חש לפתע בכובד ימי חייו ומעמסתם. האיש שמצעירותו הקדיש את כל חייו ללחום מלחמות של אחרים, הרגיש כי החמיץ את זמנו. הוא עצם עיניו ונשען לאחוריו, מנסה למצוא בתוכו מה גורם להרגשה הנכאה הרובצת עליו. לפתע, צרחות וזעקות אימה נשמעו באוזניו. דם ניתז ומכסה את ידיו ופניו. נהר הדם מתרומם מעל ראשו והוא החל טובע. הדם שוטף לתוך עיניו, אוזניו, נחיריו ופיו. הוא מנסה לנשום מבעד לדם, אך חלקי גופות של ילדים וגברים סוטרים על פיו, פורצים ונכנסים לבית הבליעה. ידיו ורגליו מנסות לפלס לו דרך להוציא את ראשו מהדם השוטף. חיצים נתקעים זה אחר זה בגופו, הנשטף בזרם הדם הגועש, חרבות מקצצות חלקים קטנים מגופו, המתפזר על גלי הדם. הגוף שב ומתחבר על מנת להיות מקוצץ שוב, ושוב ושוב. ידיים נשלחות אליו, ציפורניים חדות נתקעות בבשרו וקורעות את גופו לנתחים קטנים, ואלו מושלכים לצדדים ומתחברים חזרה זה לזה לקראת השיסוע הבא. צחוק אדיר נשמע פתאום באוזניו. חלקי גופתו מונחים על שולחנו של נבוכדנצר אדונו, וזה אוכל בהנאה את בשרו ומאכילו לכלביו. נבוזראדן קפץ על מקומו בבהלה, רואה את עבדיו מתבוננים בו באימה. הוא נשען לאחוריו שוב, מוחה את הזיעה המכסה את מצחו, "סתם חלום... אני חייב לעשות משהו לצאת ממצב הרוח המדכא שנכנסתי לתוכו", חשב באנחה גדולה.
"אני מתכוון להתקדם במהירות לרבלה, העיר שנמצאת כמאתיים קילומטר צפונית לגבולות ישראל. הבנתי שאדוני המלך נבוכדנצר הגיע לשם. אני יוצא לבדי ואיני ממתין לכל השיירה", סח נבוזראדן לירמיהו, "אתה יכול להצטרף אליי ולהגיע לרבלה הרבה יותר מהר".
ירמיהו הביט באיש באנחה, מרגיש מחנק ביושבו עם רב הטבחים שידיו מלאות דם רבבות רבות מבני ישראל. "נבוכדנצר אמר שאני חייב להגיע איתך לרבלה?", שאל בתקווה שלא יצטרך לסבול את נוכחותו של האיש האכזר.
"אינך חייב כלום. המלך אמר לי לדאוג שלא יאונה לך דבר, אבל הוא לא ציווה עליי להביא אותך לרבלה או לבבל. אתה חופשי לעשות כל אשר תחפוץ. אם תרצה להגיע לרבלה, אוכל לדאוג שתגיע לשם במהירות, בנוחות ובבטחה", הפטיר בסתמיות, "חשבתי שאתה ידיד של המלך ושאולי תרצה לראות אתו".
ירמיהו נאנח, "אינני ידיד שלו ולעולם לא אהיה ידיד של חיה רעה שכזאת. אין לי שום רצון לפגוש את חית הטרף האכזרית", אמר כשהשנאה ניכרת מדבריו.
נבוזראדן גיחך, "זאת החלטה שלך, אני רק הצבתי לפניך את האפשרויות".
ירמיהו שקע במחשבות, מתעלם מהאיש שיושב מולו. "אם אלך עם הגולים לבבל, לא יהיה מי שידאג לשארית הפליטה שנשארה בארץ ישראל. בבבל יש את כל ראשי העם שגלו בגלות יהויכין, הם יוכלו לדאוג לבאים לשם. עליי לשוב לגבולות ישראל ולראות איך אוכל לאחד את המסכנים שנשארו שם ללא משען". הוא הרים את פניו הנפולות, "אני אשוב לארץ ישראל!", פסק נחרצות.
"כפי שאמרתי, ההחלטה בידך. ישנו יישוב די קטן שהשארתי בירושלים, ויש כמוהו גם בעוד כמה ערים. מיניתי עליהם איש נחמד שינהיג אותם, קוראים לו גדליה בן אחיקם. נראה לי שהוא ממשפחות הכוהנים שלכם", סיפר נבוזראדן. "אם תרצה, תוכל לומר לו שאני מבקש ממנו שידאג לך. אני מאמין שהוא ישמח לעזור לאיש זקן כמוך ולגרום לי נחת רוח", אמר בחיוך.
"אסתדר לבד", הפטיר ירמיהו בעודו קם ויוצא מאוהל נבוזראדן.
"אדוני הנביא, לאן אתה הולך?", שאל גבר צעיר את ירמיהו בראותו את הנביא פונה דרומה.
"שב אני לירושלים", ענה באנחה, "הנותרים שם יצטרכו עזרה לנסות לשקם את ההריסות הרוחניות והגשמיות".
"אבל אתה עוזב אותנו?...", שאל האיש כשהוא מתחיל לילל בבכי, "מה אנחנו נעשה?...".
"בבבל נמצאים ראשי הגולה שיצאו בגלות יהויכין, הם יעזרו לכם להתאקלם שם עד שיושיע השם את עמו. גם בניי נמצאים בבבל. אני משוכנע שאוכל להועיל יותר לתושבים שנשארו בארץ ישראל מאשר ליושבי הגולה בבבל", אמר בכאב, יודע שעזיבתו מחלישה את רוחם של הממשיכים בבלה.
"בבקשה, אל תלך...", נשמעו תחינות אנשים נוספים שהתקבצו סביב לנביא, שמתכוון לעוזבם.
דמעות ניגרו מעיני ירמיהו, "מעיד אני שמיים וארץ, שאילו הייתם בוכים בכייה אחת כזאת בהיותכם בציון, לא הייתם גולים ולא הייתם צריכים לבכות כעת", סח בכאב ונפרד מהאנשים.
