אימא של ליאו | 4

דווקא צמוד יותר ממה שמדדתי לפני כן. "המכנס הזה מהמם
עלייך. את חייבת ללבוש אותו. לא, בעצם, אם תלבשי אותו, זו
תהיה ממש הוכחה שהן השפיעו עלייך," אתה אומר לי כשאתה
מסתכל עליי מתלבשת. "ואנחנו לא רוצים את זה," אני עוצרת
מייד. אתה מכיר אותי טוב. "יש לך עכשיו את הפרצוף הזה,
שמאוכזב מעצמו," אתה צוחק, "את יודעת שאני אוהב את הגוף
שלך." "ואני אוהבת אותך," אני עונה, מדגישה את המילה האחרונה אל
מול הבחירה שלך להשתמש בגוף שלי. "גם אני. גם אני אוהב
אותך, ברור," אתה מחבק אותי בהתנצלות, למרות שאני לא באמת
רוצה שתתנצל, אני רוצה שתאהב גם את הגוף שלי, "אל תשכחי
שעוד רגע אנחנו במטוס, ויהיה לנו שבוע שלם לנקות את
הראש." הכתפיים שלי מרפות, ואני מצליחה לנשום כשאני מדמיינת את
החופים הלבנים שמחכים לנו בחופשה המשפחתית בכרתים. ואז נזכרת
בחצאית ההיא, הארוכה, שלא לבשתי המון זמן. היא נוחה ומחמיאה.
אני לא נוהגת ללבוש חצאיות. אם זה היה תלוי בי, הייתי
הולכת עם טרנינג לעבודה. אני צריכה שיהיה לי נוח. נעלי
ספורט וטרנינג. אבל אני לא יכולה. זה נראה לא רציני, וגרוע
מכך, גורר שלל הערות. שלא ביקשתי. עוד הצצה במראה רגע
לפני היציאה מהבית. היום אף אחד לא יעיר לי, ויש לי אפילו
משפט מוכן, כמו סכין שלופה, "אם אני ארצה שתעירו לי על
הגוף המשתנה שלי, שהמוח שלכן צר מדי בשלב זה של חייכן כדי
להבין למה הוא עובר את השינויים האלו, אני מבטיחה לשלוח