אימא של ליאו | 5

מייל מסודר ולכתב את כל מי שצריך, כולל את ההנהלה." ומבינה
מייד כמה שאני תוקפנית. ומשתיקה את עצמי. אני טובה בשתיקות
למרות שלא תמיד זה טוב. אני משליכה לפח שעומד ליד המדרגות
שמובילות לבית החולים, את קליפת הבננה שאמורה להחזיק אותי עד
ליוגורט של אחרי הישיבה, ומתחילה לרדת. מאה ושלושים מדרגות
שחוצות את צלע ההר נותנות לי מספיק זמן כדי לשקוע בספוטיפיי
לתוך השיר של קט סטיבנס. הוא מברך על הבוקר שמפציע, ומולי
נפרס מפרץ חיפה מבעד לעצים עמוסי פריחה ורודה. החצאית
מתנפנפת ברוח הקלילה של יוני, ואני מרגישה אותה מלטפת לי את
השוקיים, את הירכיים. משהו ברגע הזה שלם. התחושה של הבד על
העור, הרוח הנעימה והעיטוף מהבית. אני אישה. וסך הכול טוב
לי בגוף שלי. למרות השינויים הניכרים בו. עכשיו, בתהליכי
הפרידה משנות הפוריות שלי, אני יודעת להעריך אותו הרבה יותר
משיכולתי בעבר. וברגע הזה, כשאני חושבת על ליאו, העיניים שלי
נמלאות דמעות. הוא לא יוכל ליהנות מהתחושה הזו לעולם.