פרק 1, בוקר מפציע
אני עוברת על הבגדים בארון שלי. מסיטה חולצה אחת אחרי השנייה, הקולבים נעים בצרימה חדה על מוט התלייה המתכתי. אני מוצאת חולצה שמדגישה את החזה שלי באופן שאני אוהבת. לא צמוד מדי, מרמז. לא חושפני. מחמיא למותניים. לא מגלה את הבטן שתפחה מעט, זו שדרכה עברו ארבעה ילדים לעולם. אותה בטן שבזכותה גרפתי הערות משתי קולגות שלי אתמול, "אם לא הייתי יודעת, הייתי שואלת אם את בהיריון." לא צחקתי. אם היא לא הייתה יודעת מה? שאני כבר בת 45? שזה כבר לא גיל הגיוני להיריון? שאם הייתי יודעת, הייתי שוקלת היריון נוסף כדי שבכל זאת תהיה לי בת? ואיזו נוראית אני עם המחשבה הזו. יש לי ארבעה בנים, עד לא מזמן הם היו בת ושלושה בנים. מה היא יודעת? וחברה אחרת שעמדה לידה, הסבירה בחמלה, שזה לא שהשמנתי זה פשוט שהחולצה הזו רחבה מדי למטה, ולכן היא לא מחמיאה, "ואם רק תכווצי כאן את הקצה ותכניסי למכנסיים, הנה ככה, את רואה? עכשיו זה נראה בסדר."
כל המכנסיים נראים מבטיחים רק עד שזה מגיע לשלב הרכיסה וסגירת הכפתור העליון. שם אני מבינה שזה לא ילך. זה נראה מאולץ. אתה מסתכל עליי כשאני מפשפשת בארון בניסיונות למצוא את עצמי. היית אמפטי במיוחד כשסיפרתי לך על ההערה של שתיהן, ואפילו שאלת, "מה קורה שם במכון שלכם?" זה הספיק לי כדי לדעת שאתה רואה אותי. אחרי שש עשרה שנים יחד, זה לא מובן מאליו, ואני אסירת תודה לך. אני מודדת זוג מכנסיים אחד שיושב עליי היטב, דווקא צמוד יותר ממה שמדדתי לפני כן.
"המכנס הזה מהמם עלייך. את חייבת ללבוש אותו. לא, בעצם, אם תלבשי אותו, זו תהיה ממש הוכחה שהן השפיעו עלייך," אתה אומר לי כשאתה מסתכל עליי מתלבשת.
"ואנחנו לא רוצים את זה," אני עוצרת מייד. אתה מכיר אותי טוב.
"יש לך עכשיו את הפרצוף הזה, שמאוכזב מעצמו," אתה צוחק, "את יודעת שאני אוהב את הגוף שלך."
"ואני אוהבת אותך," אני עונה, מדגישה את המילה האחרונה אל מול הבחירה שלך להשתמש בגוף שלי.
"גם אני. גם אני אוהב אותך, ברור," אתה מחבק אותי בהתנצלות, למרות שאני לא באמת רוצה שתתנצל, אני רוצה שתאהב גם את הגוף שלי, "אל תשכחי שעוד רגע אנחנו במטוס, ויהיה לנו שבוע שלם לנקות את הראש."
הכתפיים שלי מרפות, ואני מצליחה לנשום כשאני מדמיינת את החופים הלבנים שמחכים לנו בחופשה המשפחתית בכרתים. ואז נזכרת בחצאית ההיא, הארוכה, שלא לבשתי המון זמן. היא נוחה ומחמיאה. אני לא נוהגת ללבוש חצאיות. אם זה היה תלוי בי, הייתי הולכת עם טרנינג לעבודה. אני צריכה שיהיה לי נוח. נעלי ספורט וטרנינג. אבל אני לא יכולה. זה נראה לא רציני, וגרוע מכך, גורר שלל הערות. שלא ביקשתי.
עוד הצצה במראה רגע לפני היציאה מהבית. היום אף אחד לא יעיר לי, ויש לי אפילו משפט מוכן, כמו סכין שלופה, "אם אני ארצה שתעירו לי על הגוף המשתנה שלי, שהמוח שלכן צר מדי בשלב זה של חייכן כדי להבין למה הוא עובר את השינויים האלו, אני מבטיחה לשלוח מייל מסודר ולכתב את כל מי שצריך, כולל את ההנהלה." ומבינה מייד כמה שאני תוקפנית. ומשתיקה את עצמי. אני טובה בשתיקות למרות שלא תמיד זה טוב.
אני משליכה לפח שעומד ליד המדרגות שמובילות לבית החולים, את קליפת הבננה שאמורה להחזיק אותי עד ליוגורט של אחרי הישיבה, ומתחילה לרדת. מאה ושלושים מדרגות שחוצות את צלע ההר נותנות לי מספיק זמן כדי לשקוע בספוטיפיי לתוך השיר של קט סטיבנס. הוא מברך על הבוקר שמפציע, ומולי נפרס מפרץ חיפה מבעד לעצים עמוסי פריחה ורודה. החצאית מתנפנפת ברוח הקלילה של יוני, ואני מרגישה אותה מלטפת לי את השוקיים, את הירכיים. משהו ברגע הזה שלם. התחושה של הבד על העור, הרוח הנעימה והעיטוף מהבית. אני אישה. וסך הכול טוב לי בגוף שלי. למרות השינויים הניכרים בו. עכשיו, בתהליכי הפרידה משנות הפוריות שלי, אני יודעת להעריך אותו הרבה יותר משיכולתי בעבר.
וברגע הזה, כשאני חושבת על ליאו, העיניים שלי נמלאות דמעות.
הוא לא יוכל ליהנות מהתחושה הזו לעולם.
