אימא של ליאו | 3

פרק 1, בוקר מפציע אני עוברת על הבגדים בארון שלי.
מסיטה חולצה אחת אחרי השנייה, הקולבים נעים בצרימה חדה על
מוט התלייה המתכתי. אני מוצאת חולצה שמדגישה את החזה שלי
באופן שאני אוהבת. לא צמוד מדי, מרמז. לא חושפני. מחמיא
למותניים. לא מגלה את הבטן שתפחה מעט, זו שדרכה עברו ארבעה
ילדים לעולם. אותה בטן שבזכותה גרפתי הערות משתי קולגות שלי
אתמול, "אם לא הייתי יודעת, הייתי שואלת אם את בהיריון." לא
צחקתי. אם היא לא הייתה יודעת מה? שאני כבר בת 45? שזה כבר
לא גיל הגיוני להיריון? שאם הייתי יודעת, הייתי שוקלת
היריון נוסף כדי שבכל זאת תהיה לי בת? ואיזו נוראית אני עם
המחשבה הזו. יש לי ארבעה בנים, עד לא מזמן הם היו בת ושלושה
בנים. מה היא יודעת? וחברה אחרת שעמדה לידה, הסבירה בחמלה,
שזה לא שהשמנתי זה פשוט שהחולצה הזו רחבה מדי למטה, ולכן
היא לא מחמיאה, "ואם רק תכווצי כאן את הקצה ותכניסי
למכנסיים, הנה ככה, את רואה? עכשיו זה נראה בסדר." כל המכנסיים
נראים מבטיחים רק עד שזה מגיע לשלב הרכיסה וסגירת הכפתור
העליון. שם אני מבינה שזה לא ילך. זה נראה מאולץ. אתה מסתכל
עליי כשאני מפשפשת בארון בניסיונות למצוא את עצמי. היית
אמפטי במיוחד כשסיפרתי לך על ההערה של שתיהן, ואפילו שאלת,
"מה קורה שם במכון שלכם?" זה הספיק לי כדי לדעת שאתה רואה
אותי. אחרי שש עשרה שנים יחד, זה לא מובן מאליו, ואני אסירת
תודה לך. אני מודדת זוג מכנסיים אחד שיושב עליי היטב,