קוראים משדרות

אני מבין את מעמדו ההיסטורי הנכבד של ״ג׳יין אייר״, ובוודאי את המהפכנות שלו ביחס לתקופה שבה נכתב. עם זאת, הייתי נזהר מלהשוות את עוצמתו הספרותית לעוצמתם של כל הסופרים והסופרות בני זמנה של ברונטה. מה שלא ניתן להטיל עליו ספק הוא המהפכנות של הספר: הרעיונות שהוא מציג, ההצעות שהוא מציע, והמתינות שהוא מבקש לצד הקיצוניות שהוא מעז לחשוף. בעיניי, החולשה המרכזית שלו נמצאת דווקא במנגנון העלילתי. יש בו איכויות כמעט קולנועיות, ולעיתים נדמה שהמצבים הדרמטיים, צירופי המקרים והגילויים המלודרמטיים נוצרים כדי לשרת את דמותה של ג׳יין ואת הנרטיב הרעיוני, יותר מאשר מתוך הכרח ריאליסטי מלא. החיים אמנם מלאים בסוריאליזם ובמצבים סוריאליסטיים, אבל ריאליזם לא יכול תמיד להחפיף את המציאות לטובת דמות ראשית. ועדיין, אני לא אשקר: זה אחד הספרים היחידים שקראתי שגרמו לי ממש להיחנק תוך כדי קריאה.

העוצמה הגדולה ביותר של הספר נמצאת בשיחה שהוא מקיים בין דת לבין אהבה כל אהבה שהיא: אהבה זוגית, אהבה משפחתית, נישואין, אחווה, חברות, אהבה לאלוהים, אהבה לעולם, וגם הקשר שבין אהבה למוות. ברונטה אינה מציגה את הדת כדבר שאפשר פשוט לוותר עליו; להפך, יש בה יותר מדי טוב מכדי שהרע יבלע אותה לגמרי. אבל איפה הגבול? האם להתמסר לדת, או לתת לה להיות מצפן מוסרי בלבד? וגם כשהדת היא מצפן מוסרי, איפה המקום לאהבה? האם אהבה יכולה להתקיים כשהמוסר הדתי תובע ממנה לוותר על עצמה? בעיניי, כאן ״ג׳יין אייר״ הופך לאחד הרעיונות הגדולים שעדיין לא מומשו באופן מוחלט גם כמעט מאתיים שנה אחרי: האמצע שבין הדת לאהבה אינו כניעה, אלא תיקון. וג׳יין, כאישה וכסובייקט מוסרי, היא זו שמכריחה גם את האהבה וגם את הדת לעבור את התיקון הזה. השפעה היא לא תכונה גברית, כשכניעות היא תכונה נשית. השפעה היא תכונה שיכולה להיות נשית כמו שהיא יכולה להיות תכונה גברית, ואין קשר בין תכונה לבין מגדר, בין פרפמטיביות לבין הגדרה מינית, כך אמרה הסופרת יותר מידיי זמן לפני ג׳ודית באטלר.

ג׳יין אינה מוכנה להיכנע לתשוקה של רוצ׳סטר כשהיא הופכת לבעלות, ואינה מוכנה להיכנע לדת של סנט ג׳ון כשהיא הופכת לשליחות קרה, ממסדית ונטולת חיים. היא עומדת בין הטוב לבין הרע, בין הממסד לבין האדם, בין אלוהים לבין הגוף, ודורשת לעשות שם סדר. לא סדר של כפיפות, אלא סדר של אמת. ההתמסרות של האישה לבדה אינה נשיות; היא כפיפות, כניעה וחילול גם של הממסד וגם של אלוהים כל זמן שאין מולה גם התמסרות של הגבר. אהבה אמיתית לא יכולה להתקיים במקום שבו רק צד אחד נדרש לוותר על כוחו, גופו, רצונו וחירותו. גבריותו של הגבר אינה מתגלה בשליטה שלו, אלא דווקא ביכולת שלו להתמסר מבלי למחוק את האישה שמולו. ונשיותה של האישה אינה מתגלה בכניעה, אלא ביכולת שלה לאהוב מבלי לוותר על נשמתה כפי שהיא מזהה אותה ולפי כפי שמזהים אותה עבורה. מי שצריך להתמסר, לפי הסיפור של ״ג׳יין אייר״, הם לא הגבר ולא האישה לממסד או לאלוהים, אלא הממסד עצמו, וכל דת או ממסד שהפך לתירוץ של שליטה נטול מאהבה וראיית האחר. אמן ואמן. חזק ואמץ.

סוף סוף קלאסיקה גרמנית שהצלחתי לקרוא, מהמעט שניסיתי ולרב נכשלתי. בניגוד לייצורי ורתר יש כאן משהו עמוק שקשה להצביע עליו, אלביתי מידיי. עמוק מידיי. ספר עם עומק פסיכולוגי נדיר, ולמרות השיח המגדרי המבזה שניתן להבנה כתפיסה שוביניסטית של המחבר, אני רוצה לטעון שיש כאן הצצה לתוך דמות זכרית של המאה ה18 כפי שרצה להגדיר זאת מישל פוקו בתולדות המיניות. עומק פסיכולוגי נדיר, בייחוד בגלל שהצנזורה החברתית של ימינו לא הייתה נותנת לספר כזה להתפרסם מבלי להעלות על המוקד את המחבר. יש כאן משהו עמוק שכל אדם ייגעל מהרגשות האלביתיים שהסיפור הזה מבקש לעורר.

יש כאן תיאור על אופן שלמות של תהליך יצירה, המבוסס על קשר של אהבה תמימה. במילים אחרות, על האופן שבו אהבה תמימה יוצרת יצירת אומנות, ועל הדרך שבה נוצרת. לשם השעשוע, אני חושב שאם הייתי מבקש מאריך פרום לתאר את איך נוצרת יצירת אומנות דרך קשר סימביוטי של גבר לאישה, בעיניים אוסטריות של המאה ה19, כנראה שזה היה קרוב מאוד ליצירה הזו של מאזוך. זה ״האמן ומרגריטה״ של בולגקוב, במימד אחר לגמרי של מציאות.

ספר שהותיר אותי כלכך נסער,

כאדם שהצד הרוסי שלו מזדהה כלכך עם האופן שבו פייר מוצג. כמות הפעמים ששמעתי מחבריי שהגיעו מברית המועצות אודות תחושותיהם בעקבות כך שאימם אמרה להם ״היו לי כלכך הרבה בנים חתיכים וטובים ואני לא מבינה למה התחתנתי עם אבא שלך״ מצד אחד, ומצד השני ״הוא והיא״ של צ׳כוב, אודות אהבה אמיתית בעין רוסית.

בניגוד לקפקא, כאן לג׳וק יש מוצא, ובאופן כלכך לא אירופאי, המוצא הוא אוניה טרנס-אטלנטית, כאבן בוחן של של האמריקאיות החדשה כתשובה לאירופאיות הישנה, אבן בוחן שלא הגיע לתשובה חד משמעית עד היום, 150 שנים אחרי. כאן לג׳וק יש ברירה, וברגע שהוא הבין שחטאי אימו הפכו אותו לג׳וק, הוא בוחר לצאת מהבית. כמו גם ז׳אן, שבחר לוותר את ירושתו האיש שחושב שהוא אביו. שניהם בוחרים בפעולה גברית, תחת הפשע המהות הנשית. יש כאן שאלה רבת עוצמה, אודות היחס של מופסן לנשים, שכנראה היה חשדני באופן קיצוני, עד כדי דיכאון וקיפאון רגשי מוחלט ובלתי נמנע של איש שבוחר להיות ישר מעצם כך שמוותר על כל טוב שהעולם יכול להציע לו , כפי שמאה שנים אחרים כתב אודותיו אלבר קאמי בספרו הנפלא ה״נפילה״.

מדהים לראות, כמה תוכן אפשר להכניס בכלכך מעט מילים, ממש מעורר קנאה. לא רק שהספר צלח את מבחן את הזמן, זה יכול להיראות כאילו הספר מתאים לימינו אלה, כאילו נכתב עליהם. הריאליזם הפסיכולוגי, כמו עלוקה מתחת לעור, מציגה את המודרנה והרומנטיציזם כמו הסרטן של המשפחה, כמו הדבר שכולנו מתעלמים ממנו, שכולנו לא מוכנים להודות שהוא רצח את נפשנו, ומאיים תמיד לרצוח את עצם קיום המשפחה. ויותר גרוע, איך בחירות נוראיות של בני משפחה יכולים להשפיע בכלכך הרבה אי צדק על בנייה, והכל תחת המודרנה והרומנטיציזם, הכל תחת הכמיהה להחזיק בארוס עבור הבלתי מושג, גם במחיר של הרס כל דבר טוב שקיים. אבל הרי שדוסטייבסקי כתב על זה כלכך הרבה, וכנראה שהיה דן למוות את האמא, ואולי אפילו אחרי שהיא תחזה במות בנה הממזר, או לחלופין הוא היה בוחר לזעזע אותנו, בעזרת כך שהאם ובנה הממזר היו הוגים לרצוח את פייר.