קוראים מכפר יונה

החטא ועונשו הוא רומן פסיכולוגי ופילוסופי שמלווה את רסקולניקוב, סטודנט עני שחי בפטרבורג ומבצע פשע שמטלטל את חייו. דרך ההתמודדות שלו עם אשמה, מוסר והשלכות המעשים שלו, הספר עוסק בנפש האדם, בצדק ובשאלה עד כמה אדם יכול להצדיק את עצמו מול המצפון שלו.
העלילה התחילה יחסית לאט ואז תפסה תאוצה. הרגשתי שהחלק הראשון הוא “החטא”, בעוד שהחלק השני ועד האפילוג הוא “העונש”- אבל לא עונש פיזי, אלא העונש הפסיכולוגי והפנימי של רסקולניקוב. רק באפילוג מגיע גם העונש החיצוני והממשי.
רסקולניקוב הוא בדיוק האדם שחושב שהוא חכם יותר מכולם בתיאוריה, אבל בפועל הוא די נמושה .
בהתחלה הספר אפילו מרגיש שהוא מצדיק את המעשים שלו, אבל לדעתי זה נובע מזה שאנחנו נמצאים עמוק בתוך הראש של רסקולניקוב עצמו והוא באמת מאמין שמה שעשה היה מוצדק. האמת היא שהוא ממשיך לחשוב כך כמעט לאורך כל הסיפור, אבל באפילוג הספר בהחלט עושה סדר ומבהיר שהמעשים שלו לא באמת ניתנים למחילה.
הספר היה יחסית גרפי, עם הרבה מאוד תיאורים. בדרך כלל תיאורים זה משהו שאני דווקא אוהבת, אבל היו רגעים שזה כבר הרגיש לי קצת יותר מדי.
יש משפט באפילוג שאני חושבת שהוא עדיין מאוד רלוונטי לחיים שלנו היום- הרעיון של “ביצוע פשע בעקבות אי־ שפיות זמנית”. כיום, גם אם הפושע לא באמת סובל ממחלת נפש, עורכי דין לא פעם משתמשים בטענה הזו כדי לנסות להקל בעונש של פושעים, כי לרוב פושע שנחשב שפוי לחלוטין בזמן ביצוע המעשה מקבל עונש קשה יותר.
לגבי הכתיבה- אני כל כך שמחה שבחרתי לשלב ספר קולי יחד עם הקריאה הפיזית, כי הכתיבה בהחלט מאתגרת. לגמרי יכולתי לחכות עוד שנתיים לפני שהייתי קוראת אותו, למרות שאין לי מושג עד כמה באמת הייתי “מוכנה” יותר .
לדעתי זה ספר שמתאים יותר לגילאי סוף שנות ה- 20, לפחות בקריאה רגילה. הספר הקולי ממש הנגיש לי את השפה, במיוחד בסצנות עם הרבה דמויות ודיאלוגים שקשה לעקוב אחריהם. הקריין משנה מעט את הטון בין הדמויות וזה עוזר מאוד.
ובכל זאת, השפה עצמה לא בהכרח מסובכת- פשוט קורים כל כך הרבה דברים בבת אחת וזה מה שלפעמים מעמיס.
מאוד לא אהבתי את לוז'ין ואני בספק אם יש מישהו שכן.
בסופו של דבר, הספר לגמרי עמד בציפיות שלי ואני מאוד שמחה שקראתי אותו. הייתי ממליצה עליו בעיקר לגילאי סוף שנות ה- 20 אם קוראים פיזית, אבל בגרסת אודיו גם תחילת שנות ה- 20 יכולה לעבוד הרבה יותר טוב.

הבית בים התכלת הוא ספר פנטזיה חמים ומלא קסם שמספר על ליינוס, עובד סוציאלי שנשלח לבדוק בית יתומים יוצא דופן לילדים מאגיים. במהלך השהות שלו שם הוא מתחיל להכיר את הילדים, את מנהל הבית המסתורי ואת עצמו והספר עוסק בקבלה, שונות, משפחה והיכולת להשתנות.

העלילה הייתה מאוד זורמת ורגועה. הסוף היה מעט צפוי, אבל אני חושבת שזה די ברור שלספר כזה יהיה סוף טוב.
ליינוס בתחילת הספר הוא כמו שק אגרוף- נותן לאנשים לצחוק עליו ולהתגרות בו בלי באמת לעמוד על שלו. במהלך הספר הוא לומד שגם לו יש ערך, גם אם הוא עצמו לא מאמין בזה בהתחלה ובסוף כבר אפשר להגיד שהוא מצמיח עמוד שדרה.
ארתור הוא פשוט קרן שמש מהלכת.
השניים יוצרים דינמיקה מושלמת של גראמפי וסאנשיין.
מבין שבעת הילדים, הדמות שהכי עניינה אותי הייתה לוסי. הוא מאוד דרמטי, אוהב לדבר על מוות ודם, אבל בתוך כל זה הוא עדיין רק ילד. אנשים מגדירים אותו לפי השורשים שלו ולא לפי מי שהוא באמת בוחר להיות וכתוצאה מכך הוא מתנהג לפי איך שהאנשים מצפים ממנו להתנהג- וזה נכון גם לשאר הילדים- פשוט אצל לוסי זה הכי בולט.
המסר של הספר עובר בצורה מאוד חדה. קשה לי להאמין שמישהו יקרא אותו ולא יבין ישר מהם הנושאים המרכזיים ומה הדעה של הסופר עליהם.
זה ספר קליל אבל עם עומק, כזה שקשה לסיים בלי להסתכל קצת אחרת על דברים- פחות בשחור ולבן ולהבין שיש יותר מזה, במיוחד בנושאים שהספר עוסק בהם.
למרות שיש הרבה דמויות ילדים, לא הייתי אומרת שזה ספר ילדותי. כן יש פה ושם משפטים ילדותיים, אבל הם נאמרים על ידי ילדים, אז זה לא הפריע לי. אני כן זוכרת שהיה משפט שאני בדרך כלל ממש לא אוהבת, כי הקונספט שלו קיים הרבה ספרים וסרטים- “הכוח של החברות והחברים שפגשנו בדרך”- אבל כאן זה נאמר בצורה הומוריסטית, אז זה דווקא עבד לי.

הייתי ממליצה על הספר לכל אוהבי הפנטזיה הקוזית- לא פנטזיה אפית וכבדה, אלא פנטזיה פשוטה, חמה ומנחמת יותר.
גם כמובן למי שאוהב ספרי להט"ב בכלל ורומנים של גבר שאוהב גבר בפרט.
אני מחכה בקוצר רוח לתרגום של הספר השני.

הקללה למען אהבת אמת הוא הספר השלישי והמסכם בטרילוגיית מעשה בלב שבור, והוא ממשיך את סיפורה של אוונג'לין בעולם מלא קסם, קללות ובחירות גורליות.

אני מאוד אהבתי את הספרים הקודמים- הראשון אפילו קיבל ממני 5 כוכבים. מאוד התרגשתי להגיע לספר הזה, במיוחד כי הספר השני נגמר במתח מטורף.
ואני לא אשקר- קצת התאכזבתי. כל ההייפ שנבנה סביב הספרים הקודמים הוביל לציפיות גבוהות, ובסופו של דבר הספר הרגיש לי פשוט “בסדר”.

הקשר בין אוונג'לין לג’קס היה מורכב מההתחלה, אבל כבר מהשלבים הראשונים היה לי ברור שהם הולכים להיות יחד, אז הסוף לא הפתיע אותי, אבל כן הרגיש מספק.

הרגשתי שאפולו עבר שינוי באופי שלו. אני לא זכרתי אותו כזה שתלטן וכועס, אבל יכול להיות שזה קשור להשפעות הקללה ומה שהיא הביאה איתה- במיוחד בכל מה שקשור לקשר בין אוונג'לין וג’קס.
ג’קס, לעומת זאת, נשאר די נאמן לעצמו לאורך כל הספר.

היו לא מעט רגעים שגרמו לי להגיד “מה לעזאזל”, אבל לא ברמה שהייתה מצדיקה דירוג של 4-5 כוכבים.

משהו שממש הפריע לי זה שלא היה שום אזכור למריסול- אפילו לא קטן. היא הייתה דמות משמעותית בספרים הקודמים, אז קצת מוזר שהיא פשוט נעלמה.

זה כנראה אחד מספרי ה- slow burn הכי slow שקראתי, ואני לגמרי כאן בשביל זה.
העולם של הספר נשאר יחסית אותו דבר, בלי התפתחות משמעותית, אבל זה לא בהכרח דבר רע.

בסופו של דבר, זה ספר שנהניתי ממנו, אבל ציפיתי ממנו להרבה יותר ולכן הייתי מדרגת אותו ב- 3.5 כוכבים.