קוראים מחולון

בהיותי חובבת של ספרי וסרטי מסע בזמן, בכל פעם שאני נתקלת בכזה אני חייבת לקרוא או לצפות. 🙏
אגיד מראש שהספר הזה הוא לא ספר מסע בזמן קלאסי, רחוק מכך. הוא מקוטלג בעיניי כסיפור הרפתקאות על ההיסטוריה של המחשב ולא מתיימר להיות משהו אחר.
מבלי לציין ספוילרים, מדובר בסיפור על תלמיד כיתה ח' שמקבל מהמחנכת של הכיתה משימה להכין ולהעביר בכיתה מצגת על ההיסטוריה של התפתחות המחשב.
מכיוון שהוא לא מתחבר בכלל לתחום (מה שמנחה אותו, כך מסתבר, הוא האהבה לתחום המוסיקה והרצון להקים להקה), הוא מתקשה לכתוב את העבודה.
הטוויסט מגיע כשהנער נרדם ומגלה שהוא נמצא במעבדה של "הוגה המחשב" צ'רלס בבג' ולמרבה ההפתעה כשהוא חוזר למעונות הסטודנטים ונרדם שוב, הוא מגלה שהתעורר אצל ממציא אחר (הפעם אלן טיורינג).
המסע מקיף נושאים ואישים שונים בהיסטוריה של המחשב. בין היתר מוזכרים הפיתוח של מערכת ההפעלה יוניקס, איך נוצר וירוס מחשבים, מאיפה הגיעה רשת האינטרנט, איך נוצרה הרשת החברתיות פייסבוק, הטלפון החכם ואפילו סקירה נחמדה של התפתחות המדיה הדיגיטלית על ידי מיודענו דב מורן הישראלי שהמציא את הדיסק און קי.
בהקשר שלי, לאורך כל העלילה מרחפת השאלה אם הוא באמת נוסע בזמן או שהוא חולם את זה. לא אענה את התשובה, אבל יש לזה חשיבות מסוימת לסיפור אשר נפתרת ממש בעמוד האחרון (וקשורה בעקיפין לאמו של הגיבור).
שאלה נוספת שמלווה את העלילה היא האם הוא יצליח לסיים את העבודה ואיך היא תתקבל בעיני המורה שלו, לצד התהייה אם בעקבות המסע הוא יתחבר יותר לתחום המחשבים או דווקא כן יקים להקה.
ספר קליל ולא כבד או מותח מדי, רלוונטי בעיקר לבני נוער שלא ראו מימיהם דיסקט או מסך שחור-לבן ורוצים להבין איך העולם הזה התפתח או למבוגרים שמחפשים מעט נוסטלגיה.

״יום השישי״ הוא רומן ביכורים שאפתני מאוד, כמעט חצוף במובן הטוב של המילה: ספר שמעז לשאול את השאלה שכל ישראלי שאל את עצמו מאז השבעה באוקטובר - מה היה קורה אילו היה אפשר לחזור יום אחד אחורה.

נקודת המוצא של הספר פשוטה ומטלטלת: אישה שאיבדה את בעלה בימי המלחמה הראשונים מקבלת הזדמנות חד-פעמית לשנות את העבר, למנוע את האסון, להציל את האיש שהיא אוהבת - ואולי גם את המדינה כולה. אבל הכוח של הספר הוא בכך שהוא לא נשאר בגימיק של מסע בזמן. שנבל משתמש במהלך הזה כדי לשאול שאלה הרבה יותר עמוקה: האם באמת אפשר להציל היסטוריה שלמה באמצעות פעולה אחת? ומה המחיר של הניסיון להתערב בגורל - הפרטי, הלאומי, ואולי גם היהודי.

זה ספר שנקרא מהר מאוד, כמעט כמו מותחן, עם תחושה מתמדת של מרוץ נגד הזמן. יש בו כבישים ריקים, נופי עוטף, זיכרונות משפחתיים, היסטוריה יהודית, הווה ישראלי פצוע, ואפילו תנועה בין ישראל לאמריקה - בין עוטף עזה להרי הרוקי. אבל מתחת לקצב העלילתי יש כאן דיון מעניין מאוד על זיכרון, אשמה, אהבה ואחריות. לפי תקציר ההוצאה, הספר נע בין “העבר היהודי להווה הישראלי” ובין “מה שהיה לבין מה שאולי עתיד להיות”, וזה באמת אחד הדברים הבולטים בו: הוא לא מסתפק בשאלה “האם אפשר למנוע את השבעה באוקטובר”, אלא שואל מה אנחנו מבינים על עצמנו כשאנחנו מדמיינים שאפשר.

הבחירה בגיבורה אלמנה היא בחירה חזקה. היא מצמצמת את האסון הלאומי לנקודת כאב פרטית מאוד, ובכך מאפשרת לקורא להיכנס אל הסיפור לא דרך כותרות, מספרים או ויכוחים פוליטיים, אלא דרך געגוע. הרצון שלה “לתקן את ההיסטוריה” אינו רעיון מופשט - הוא קודם כול רצון להחזיר אדם אהוב. דווקא משם הספר מצליח להרחיב את המבט אל השאלה הישראלית הגדולה יותר: מה היינו מוכנים לעשות כדי לא להגיע לבוקר ההוא, והאם אנחנו בכלל מסוגלים לדמיין מציאות שבה הוא לא התרחש.

בעיניי, ובמקביל ל״מתיר אסורים״ המצוין של יאיר מירון שבדיוק כתבתי גם עליו ביקורת, זהו אחד הספרים הראשונים שמסמנים את המעבר של ספרות השבעה באוקטובר מעדות ישירה וממואר אל פרוזה שמרשה לעצמה להשתמש בדמיון. וזה חשוב. כי אחרי אירוע טראומטי כל כך, יש צורך בעדויות, בתחקירים ובספרי זיכרון - אבל בשלב מסוים הספרות מתחילה לעשות דבר אחר: היא בונה אפשרויות, תרחישים, סדקים בזמן, שאלות שאין להן תשובה. במובן הזה, ״יום השישי״ מצטרף לגל ספרותי ישראלי חדש שמנסה לא רק לתאר את השבר, אלא לבדוק איך אפשר בכלל לחשוב אותו.

יש בספר גם משהו יהודי מאוד, לא רק ישראלי. השימוש ברעיון של לחש עתיק, זמן, גורל, נבואה ותיקון מעניק לעלילה שכבה נוספת: זו לא רק פנטזיית “מה אם” מודרנית, אלא סיפור שמתחבר למסורת ארוכה של שאלות על בחירה חופשית, השגחה, חורבן וגאולה. במקומות הטובים שלו, הספר מצליח לחבר בין כאב עכשווי מאוד לבין תחושה כמעט מדרשית: כאילו ההיסטוריה אינה קו ישר, אלא טקסט שאפשר לפתוח שוב ושוב, לפרש, להתווכח איתו, ולשאול אם היה יכול להיכתב אחרת.

אפשר לומר שגם החולשה של הספר נובעת מהשאפתנות שלו. הוא רוצה להחזיק המון: אהבה, שכול, מסע בזמן, השבעה באוקטובר, עבר יהודי, אמריקה, ישראל, אקשן, מוסר, גורל ולאומיות. לא בכל רגע כל השכבות מקבלות את אותו עומק, ויש מקומות שבהם הקצב המותח דוחף את הרומן קדימה לפני שהקורא הספיק לשהות עוד רגע בכאב או במורכבות. אבל זו חולשה של ספר שמנסה ללכת רחוק, ולא של ספר שנשאר קטן מדי. ובמקרה הזה, בעיניי, עדיפה מאוד שאפתנות עם חריקות קלות על פני זהירות ספרותית מנומסת.

מה שנשאר אחרי הקריאה הוא לא רק המתח של השאלה האם היא תצליח. מה שנשאר הוא השאלה המוסרית: האם היינו באמת רוצים לדעת איך למנוע את האסון, אם ידיעת הדבר הייתה מחייבת אותנו לשלם מחיר אחר? והאם הרצון לחזור אחורה הוא באמת רצון לתקן - או לפעמים רק רצון לא להכיר בכך שהעולם השתנה לתמיד.

“בסוף, יש היום לקמ״נים יעדים ודמויות מופת אחרות מפעם - יותר לעבוד במיקרוסופט ופחות לאתגר את המערכת. יותר אסף רפפורט ופחות יואל בן פורת.”

יש משפטים בספר שמצליחים לגעת לא רק בסיפור שהם מספרים, אלא במשהו עמוק יותר בתרבות הישראלית. המשפט הזה, מתוך ״מתיר אסורים״, הוא דוגמה מצוינת לכך. הוא חד, כמעט אכזרי, אבל לא ציני. הוא מצליח לתפוס במילים ספורות את אחד הכאבים הגדולים שהשבעה באוקטובר הציף: לא רק כשל מודיעיני. כשל של שפה, של היררכיה ושל היכולת של אנשים חכמים מאוד לומר את הדבר הלא נוח בזמן אמת.

וזה בעיניי הכוח הספרותי של הספר. זה אינו רק רומן על יחידת השבויים והנעדרים או ניסיון לספר על החטופים מאחורי הקלעים. זהו רומן שמבין שהשבעה באוקטובר לא התחיל רק באותו בוקר. הוא מנסה לגעת בשכבות העמוקות יותר שהובילו אליו: הקונספציות, השאיפה להשתייך, הפחד להיות החריג, הפיתוי של הקריירה, והמערכת שמעדיפה לעיתים אנשים מבריקים שמבינים את הקוד על פני אנשים שמוכנים לשבור אותו.

הבחירה לכתוב את זה כפרוזה ולא כמאמר עיוני היא בעיניי החלטה חשובה. מאמר על תרבות אמ״ן היה יכול להישאר בתוך מעגל מצומצם של אנשים שכבר מכירים את הבעיה. רומן מאפשר למחשבה הזו להפוך לחוויה. הקורא לא רק מבין שיש כאן מערכת עם כשלים. הוא מרגיש איך מערכת כזו נראית מבפנים. איך נשמע חדר שבו אנשים חכמים שותקים. איך נראה אדם שרוצה גם לעשות את הדבר הנכון וגם להישאר חלק מהקבוצה. איך החלטות גדולות נולדות לפעמים לא מתוך רוע או טיפשות, אלא מתוך נוחות, פחד, עייפות ורצון להשתייך.

הספר מצליח להיות נגיש, מותח ולעיתים אפילו שנון מאוד, בלי לוותר על העומק. הוא רואה את כל הטוב שבאנשים שבמערכת. את המסירות, החריצות, הכישרון והציונות שלהם - ובדיוק משום כך הביקורת שלו מכאיבה יותר. היא לא באה מבחוץ כדי להרוס, אלא מבפנים כדי לשאול איך מערכת טובה יכולה לאבד את היכולת לשמוע את מי שמזהיר אותה.

במובן הזה, זה אינו ספר על מה השבועות שאחרי השבעה באוקטובר. זהו ספר על מה שיהיה חייב להשתנות מכאן והלאה.