“***** טוב, תפסתם אותי. הנה, מודה בהכנעה, בפעם החמישית, אולי. אני אוהב את החרא הזה. אוהב, כמו שאני אוהב, נגיד, צ׳יפס. כי הצ׳יפס שגרג הורביץ מכין, הוא וואחד צ׳יפס, בסט אוף דה בסט, אייל שני סטייל. כזה שמזמינים בקול מהוסה למנה עיקרית כשיושבים בבית רומנו. עשוי מתפוחי האדמה הנכונים, טיגון כפול, כל הג׳אז הזה. פירה צהבהב מבפנים, חום בהיר וקראנצ׳י בחוץ. ואז מלח מלמעלה, או צ׳דר מגורד אם בא לך להשקיע, ותלוליות שוות של קטשופ ומיונז. אוכל עילי זה לא, אבל זה גם לא ג׳אנק פוד, הו לא. וזה גם טעים פחד. הספרים האלה, לרוב, הם מין גילטי פלז׳ר זול מהסוג שעושה לך צרבת, אבל כנראה שגרג הורביץ הוא לא רק חתיך-על ובוגר הרווארד ואוקספורד, יעני להביא הביתה לאמא, הוא גם יודע לכתוב. אז נכון, אלה ספרי מתח מהז׳אנר שאפשר לצקצק עליו באנינות אבל גם לקרוא אותו עם פנס מתחת לשמיכה כדי שאשתך לא תדע שאתה לא ישן. השנתיים שלוש האחרונות לא היו קלות במיוחד בשבילי, טו סיי דה ליסט, ובנוסף לכול גם העמידו בפניי מחסום קריאה אימתני שלא הצלחתי לדגדג כמעט בכלל. אבל גרג-הורביצים - קראתי איזה חמישה. כשאני קורא את הספרים האלה, נפתח בפניי שער זמני לימים שהייתי קורא לפני שנפל לי כל השיט של החיים על הראש. אני קורא על עלילותיו של האיש המומצא והמופרך משומקום, אוואן סמוק, ולא חושב על הילדים שלי ועל הבריאות ועל הפנסיה ועל מי בכלל יגיע לפנסיה ועל הפרנסה ועל הקורונה ועל הפוליטיקה ועל ההורים המזדקנים ועל כל יתר הדברים שמסתובבים לי מסביב לראש כל רגע ורגע בחיים שלי. אני פשוט נכנס, כמו פעם, לעולם אסקפיסטי של כלום. של אני, וצ׳יפס, עם קטשופ ומיונז. ואולוהים, כמה שזה טעים. קלוריות שמלוריות. יצא שדילגתי על ספר מספר ארבע בסידרה, אבל היה במבצע בסטימצקי, אז יאללה. המשך עלילותיו של ״יתום X", הפעם דווקא במינונים יותר מוצלחים של בולשיט, פאתוס ומתח. לקחתי אותו ואת יו נסבו החדש. כשהכנסתי את היד לשקית, זה מה שיצא, ושתיתי אותו ביומיים תוך כדי לחץ היסטרי בעבודה וצינון אימתני. אם זה לא תו איכות, אני לא יודע מה כן. חמישה כוכבי ז׳אנר. *****”

“לא רק שרוב סופרי המתח הסדרתיים כותבים את הספרים שלהם באותו סגנון, אלא שהם גם משתמשים באותו גיבור. כי לא רק שלא מחליפים קלף מנצח, אלא שלא מחליפים את הדמות שעל הקלף, בעיקר עם הוא ג'וקר. אז ללי צ'יילד יש כמובן את ג'ק ריצ'ר עם עשרים ומשהו ספרים, להרלן קובן יש את מיירון בוליטר ולגרג הורביץ יש את אוואן סמוק, האיש משומקום - שאומן במסגרת פרויקט X (כשם הספר הראשון בסדרה) שאומן ע"י תוכנית ממשלתית סודית ששולחת אותו לבצע משימות סופר הירואיות שהמדינה כמובן מתכחשת להן. זה הספר החמישי בסדרה, וכמובן שאני חותם לכם שלא האחרון. והספר עצמו? לא יודע, בסדר כזה, אבל קצת מאסתי בגיבורים הסופרמנים האלה, הכל יכולים. הספר כתוב טוב, מותח ומעניין, אבל המופרכות של העלילה פשוט הורסת - אין מצב שאדם בשר ודם יחלץ מכל הקטספטרופות שנוחתות עליו שוב ושוב. אולי פעם אחת תתנו לנבלים לנצח?”

“אל תוך האש, גרג הורביץ הספר החמישי בסדרת פרויקט X. סוגה: מתח במילה אחת: מתח בסדר כזה, לא ברמה של הראשונים דירוג: 4 כוכבים בקצרה: אוואן סמוק הוא "האיש משומקום", איש הצללים שרק הנואשים ביותר מגיעים אליו – והוא עושה הכול כדי לעזור להם. בדיוק כשהאיש משומקום בטוח שהאויב הגרוע ביותר אינו מאיים עליו עוד, ושהוא יכול לפרוש לחיים של שקט ושלווה, מגיעה המשימה הקטלנית ביותר עד עתה ומושכת אותו בחזרה אל תוך האש. מתח: ספר ראשון מוצלח יוצר ציפייה להמשך הסדרה. שניים כאלה ולא צריך להמתין להמלצות לספרים הבאים בתור. הספר הרביעי חווה נפילת מתח. הספר הזה קצת מעלה את מפלס הלהבות אל מול הקודם, גם אם לא מגיע לרמת המתח (וקצת האימה) של השניים הראשונים. טכנולוגיה: מתאים גם לטכנופובים. אלימות: יש כמובן מספר הריגות בספר, אבל אין כאן אלימות קשה ומצמררת. PG: מתאים לנוער בוגר, אין תיאורים קשים. מתאים ל: שרופים על סדרת פרויקט X קריאה חוזרת: לא ספרים נוספים בסגנון (שקראתי): כל הסדרה הזאת סיכום: הקצב בספר הזה, החמישי, טוב יותר מברביעי ונשאר טוב לאורך כל אורכו של הספר. הסייד קיק של אוון, ג'ואי, קיבלה מקום של כבוד וקבוע בעלילה. היכולות המק'גייווריות (למי שצפה בסדרה ההיא בזמנו) של אוון ושל ג'ואי ממשיכות להיות מופרכות בכל קנה מידה וחביבות ומשעשעות. אם הספר הקודם נתן תחושה של סוף, אחרי הספר הזה חשבתי שזהו ויצאה ממני אנחת רווחה, עד שגיליתי שיש גם שישי (כמעט התבאסתי – אופססס). הספרים של הורוביץ טובים והבעיה שלי שאני משווה אותם לשניים הראשונים המצוינים בסדרה. אז הבאים בתור פחות מוצלחים, אבל עדיין טובים בכל סטנדרט של סופר אחר.”

“ספר חמישי בסדרת פרוייקט X. אוון סמוק העוזר לאנשים הזקוקוים לעזרתו. צריך לקרוא לפחות את הספר הראשון בסדרה כדי להבין מיהו אוון סמוק. הרבה אקשן כרגיל בסידרה.”

“***** טוב, תפסתם אותי. הנה, מודה בהכנעה, בפעם החמישית, אולי. אני אוהב את החרא הזה. אוהב, כמו שאני אוהב, נגיד, צ׳יפס. כי הצ׳יפס שגרג הורביץ מכין, הוא וואחד צ׳יפס, בסט אוף דה בסט, אייל שני סטייל. כזה שמזמינים בקול מהוסה למנה עיקרית כשיושבים בבית רומנו. עשוי מתפוחי האדמה הנכונים, טיגון כפול, כל הג׳אז הזה. פירה צהבהב מבפנים, חום בהיר וקראנצ׳י בחוץ. ואז מלח מלמעלה, או צ׳דר מגורד אם בא לך להשקיע, ותלוליות שוות של קטשופ ומיונז. אוכל עילי זה לא, אבל זה גם לא ג׳אנק פוד, הו לא. וזה גם טעים פחד. הספרים האלה, לרוב, הם מין גילטי פלז׳ר זול מהסוג שעושה לך צרבת, אבל כנראה שגרג הורביץ הוא לא רק חתיך-על ובוגר הרווארד ואוקספורד, יעני להביא הביתה לאמא, הוא גם יודע לכתוב. אז נכון, אלה ספרי מתח מהז׳אנר שאפשר לצקצק עליו באנינות אבל גם לקרוא אותו עם פנס מתחת לשמיכה כדי שאשתך לא תדע שאתה לא ישן. השנתיים שלוש האחרונות לא היו קלות במיוחד בשבילי, טו סיי דה ליסט, ובנוסף לכול גם העמידו בפניי מחסום קריאה אימתני שלא הצלחתי לדגדג כמעט בכלל. אבל גרג-הורביצים - קראתי איזה חמישה. כשאני קורא את הספרים האלה, נפתח בפניי שער זמני לימים שהייתי קורא לפני שנפל לי כל השיט של החיים על הראש. אני קורא על עלילותיו של האיש המומצא והמופרך משומקום, אוואן סמוק, ולא חושב על הילדים שלי ועל הבריאות ועל הפנסיה ועל מי בכלל יגיע לפנסיה ועל הפרנסה ועל הקורונה ועל הפוליטיקה ועל ההורים המזדקנים ועל כל יתר הדברים שמסתובבים לי מסביב לראש כל רגע ורגע בחיים שלי. אני פשוט נכנס, כמו פעם, לעולם אסקפיסטי של כלום. של אני, וצ׳יפס, עם קטשופ ומיונז. ואולוהים, כמה שזה טעים. קלוריות שמלוריות. יצא שדילגתי על ספר מספר ארבע בסידרה, אבל היה במבצע בסטימצקי, אז יאללה. המשך עלילותיו של ״יתום X", הפעם דווקא במינונים יותר מוצלחים של בולשיט, פאתוס ומתח. לקחתי אותו ואת יו נסבו החדש. כשהכנסתי את היד לשקית, זה מה שיצא, ושתיתי אותו ביומיים תוך כדי לחץ היסטרי בעבודה וצינון אימתני. אם זה לא תו איכות, אני לא יודע מה כן. חמישה כוכבי ז׳אנר. *****”

“לא רק שרוב סופרי המתח הסדרתיים כותבים את הספרים שלהם באותו סגנון, אלא שהם גם משתמשים באותו גיבור. כי לא רק שלא מחליפים קלף מנצח, אלא שלא מחליפים את הדמות שעל הקלף, בעיקר עם הוא ג'וקר. אז ללי צ'יילד יש כמובן את ג'ק ריצ'ר עם עשרים ומשהו ספרים, להרלן קובן יש את מיירון בוליטר ולגרג הורביץ יש את אוואן סמוק, האיש משומקום - שאומן במסגרת פרויקט X (כשם הספר הראשון בסדרה) שאומן ע"י תוכנית ממשלתית סודית ששולחת אותו לבצע משימות סופר הירואיות שהמדינה כמובן מתכחשת להן. זה הספר החמישי בסדרה, וכמובן שאני חותם לכם שלא האחרון. והספר עצמו? לא יודע, בסדר כזה, אבל קצת מאסתי בגיבורים הסופרמנים האלה, הכל יכולים. הספר כתוב טוב, מותח ומעניין, אבל המופרכות של העלילה פשוט הורסת - אין מצב שאדם בשר ודם יחלץ מכל הקטספטרופות שנוחתות עליו שוב ושוב. אולי פעם אחת תתנו לנבלים לנצח?”

“אל תוך האש, גרג הורביץ הספר החמישי בסדרת פרויקט X. סוגה: מתח במילה אחת: מתח בסדר כזה, לא ברמה של הראשונים דירוג: 4 כוכבים בקצרה: אוואן סמוק הוא "האיש משומקום", איש הצללים שרק הנואשים ביותר מגיעים אליו – והוא עושה הכול כדי לעזור להם. בדיוק כשהאיש משומקום בטוח שהאויב הגרוע ביותר אינו מאיים עליו עוד, ושהוא יכול לפרוש לחיים של שקט ושלווה, מגיעה המשימה הקטלנית ביותר עד עתה ומושכת אותו בחזרה אל תוך האש. מתח: ספר ראשון מוצלח יוצר ציפייה להמשך הסדרה. שניים כאלה ולא צריך להמתין להמלצות לספרים הבאים בתור. הספר הרביעי חווה נפילת מתח. הספר הזה קצת מעלה את מפלס הלהבות אל מול הקודם, גם אם לא מגיע לרמת המתח (וקצת האימה) של השניים הראשונים. טכנולוגיה: מתאים גם לטכנופובים. אלימות: יש כמובן מספר הריגות בספר, אבל אין כאן אלימות קשה ומצמררת. PG: מתאים לנוער בוגר, אין תיאורים קשים. מתאים ל: שרופים על סדרת פרויקט X קריאה חוזרת: לא ספרים נוספים בסגנון (שקראתי): כל הסדרה הזאת סיכום: הקצב בספר הזה, החמישי, טוב יותר מברביעי ונשאר טוב לאורך כל אורכו של הספר. הסייד קיק של אוון, ג'ואי, קיבלה מקום של כבוד וקבוע בעלילה. היכולות המק'גייווריות (למי שצפה בסדרה ההיא בזמנו) של אוון ושל ג'ואי ממשיכות להיות מופרכות בכל קנה מידה וחביבות ומשעשעות. אם הספר הקודם נתן תחושה של סוף, אחרי הספר הזה חשבתי שזהו ויצאה ממני אנחת רווחה, עד שגיליתי שיש גם שישי (כמעט התבאסתי – אופססס). הספרים של הורוביץ טובים והבעיה שלי שאני משווה אותם לשניים הראשונים המצוינים בסדרה. אז הבאים בתור פחות מוצלחים, אבל עדיין טובים בכל סטנדרט של סופר אחר.”

“ספר חמישי בסדרת פרוייקט X. אוון סמוק העוזר לאנשים הזקוקוים לעזרתו. צריך לקרוא לפחות את הספר הראשון בסדרה כדי להבין מיהו אוון סמוק. הרבה אקשן כרגיל בסידרה.”