אני יושבת בחצר. החצר שוממה. עץ יחיד עומד שם. ילדים מסתובבים. אני לא מכירה אותם. נדנדות צבעוניות. ילד מתנדנד. הוא שקוע בתנועות הרגליים שלו. אני מלווה אותו בנענועי ראש. ככה לא משעמם לי. אני רק שומרת כל הזמן שלא יפגעו בי.
כשאני מרגישה שמישהו רוצה לפגוע בי, אני מיד יורדת לרצפה וזוחלת. למדתי מהמקקים. ראיתי שהמדריכים מנסים למעוך אותם ולא מצליחים. המקקים בורחים בזריזות. זו הדרך הבטוחה להתחמק. אז אני יורדת לרצפה וזוחלת. כל כך הרבה פעמים זחלתי שככה התרגלתי.
אני קטנה ורזה. יש לי עיניים גדולות אבל אני לא מביטה באנשים שסביבי. המדריכים אומרים שאני חומקת ממי שמתבונן בי. כן, ככה הם אומרים. יש לי שיער מתולתל שתמיד נכנס לי לעיניים. זה מעצבן. אבל ההליכה שלי מהירה כמו הזחילה וזה דווקא טוב.
יש ילדה אחת, רוזי. אני חושבת שהיא חברה שלי. פעם היא דיברה איתי קצת ואמרה שהיא יתומה. אבא ואמא שלה נהרגו בתאונת דרכים. ככה היא אמרה.
חוץ מרוזי אין לי חברות. לפעמים אני רואה כמה בנות ביחד. הן עומדות קרוב אחת לשנייה וצוחקות. בטח שמחות. אני רק משתדלת לא לבכות גם כשעצוב לי.
לפעמים באים אנשים מהעולם שבחוץ. הם לוקחים מהמוסד ילד לבית שלהם. רק אתמול ראיתי איש ואישה שטיילו עם המנהל והסתכלו חזק על כל הילדים. האיש היה עם שפם וכובע גדול. האישה הייתה קטנה וכל הזמן חייכה. אני בכלל לא רוצה שאנשים כאלו ייקחו אותי.
לפעמים באים אלינו גם ילדים חדשים. הם כל הזמן בוכים והמדריכים מדברים איתם קצת. אני לא מתקרבת אליהם. אולי כשיפסיקו לבכות.
על יד המוסד שלנו יש יער. מרחוק זה נראה כמו גוש ירוק עם המון עצים ביחד. בלילה שומעים מהיער קולות של תנים, זאבים וחיות טורפות. אני פוחדת. אני שמה את הראש מתחת לשמיכה אפילו שהיא דוקרת. אמרו לי שחיות הטרף רק ביער ולא יבואו אלינו.
מספרים גם שהיער חשוך. ביער גרים השדים והרוחות. שדים הם חיות קטנות עם כנפיים גדולות ולשון ארוכה. הפה שלהם יורק אש.
הרוחות הן אנשים מתים, לבושים לבן. אין להם פנים והם מרחפים באוויר.
אני אף פעם לא יוצאת ליער. יש ילדים שלא פוחדים ומשחקים ביער, אבל רק ביום.
רוזי ישנה איתי בחדר. היא גבוהה מאוד ויש לה קול מחוספס. בהתחלה היא לא הייתה נחמדה אליי. היינו יושבות שותקות על המיטות. בכלל לא דיברנו. הבליטות במזרן בעטו לי בגוף. גם הייתי נבהלת מקול הפעמון שקרא לילדים לאכול.
בזמן הארוחה יש טור ארוך של ילדים לאורך המסדרון. הם מחזיקים חזק בצלחות שלהם והעיניים שלהם ריקות. גם אני מחזיקה צלחת. שומרת טוב-טוב שלא ייקחו לי אותה.
אני עומדת מאחורי רוזי. היא כל כך גבוהה שהיא מסתירה לי הכול. אני חוזרת לחדר. הבליטות במזרן שוב בועטות בי. מנסה לשבת על השמיכה אבל היא דוקרת כל כך.
לפנות ערב שומעים שוב צליל פעמון. הצליל שלו נכנס חזק באוזן. עכשיו אני כבר לא נבהלת. זה הצלצול שאוסף את הילדים לשינה. פתאום יש חשכה מסביב. יש צללים ארוכים של אנשים שעוברים מחדר לחדר. בידיים שלהם יש פנסים. הילדים שוכבים בשקט. אני לא מצליחה להירדם. העיניים שלי פקוחות. אני פוחדת לזוז בגלל המיטה החורקת. אני מתקפלת לכדור. עכשיו אני כמו קיפוד, אני חושבת ומדמיינת שיש לי קוצים. מי שייגע בי יידקר. זה מרגיע אותי ואני נרדמת.
בלילה אני חולמת חלום משונה ומפחיד. אישה גדולה ושמנה מנסה לתפוס אותי. מסביב המון בקבוקים. האישה יש לה פנים משעווה. יש לה רק עין אחת. היא מנסה לתפוס אותי כדי להרביץ לי. אני זוחלת ובורחת. לפעמים החלום הזה חוזר לי. אני מתעוררת, והלב דופק לי מהר.
במעון יש לנו גם בית ספר.
היום אני כבר קוראת וכותבת, אבל בהתחלה לא ידעתי. היד שלי רעדה והאותיות ברחו. הן גלשו מהדף פרפרו ונצמדו לשולחן.
ניסיתי לכתוב אבל האותיות לא הסכימו. הן כל הזמן החליקו לי. הייתי מרגישה את הדמעות יורדות כבדות על הדף ומטשטשות את מה שכתוב. תטבעו לכן, חשבתי בנקמנות. אפילו עכשיו יש לי דמעות בעיניים.
אחרי הצהריים אנחנו עובדים ומנקים. אני זוחלת על הרצפה המלוכלכת ומקרצפת אותה. בדרך כלל רוזי עובדת לידי באטיות. הנשימות שלה כבדות. אני עוזרת לה.
יום אחד איש גדול ושמן נעמד באמצע האולם של בית הספר. חילק ממתקים. הכרס שלו בלטה והוא חייך. נראה שמח. טור ילדים נעמד לפניו. כולם הביטו בו בבקשה. השמן נהנה מכל רגע ולאט לאט פתח את השק. כל הממתקים נשפכו החוצה.
זחלתי מהר לערמה המתוקה. "העכבר לא!" צעקו הילדים. כולם דרכו עליי בנעליים. הרגשתי שאני נחנקת.
ואז שמעתי נביחות של כלב. נביחות ארוכות מפחידות. הילדים ברחו. ילד גבוה ורזה עמד לפניי. היו לו שיער שחור ועיניים כהות לוהטות. הוא עזר לי לקום. אני כל כך התביישתי. הילד הלך. נשארתי ככה.
הלכתי לחדר. הגוף כאב. צלעתי. אפילו הזחילה לא עזרה לי.
בלילה חלמתי שלהקת כלבים גדולים ושחורים מקיפה אותי. הם נובחים וחושפים שיניים חדות. האישה עם העין האחת עומדת וצוחקת. פתאום בא הילד הגבוה. הוא מושיט לי יד. אני רוצה להושיט לו יד בחזרה אבל הרגליים שלי לא זזות. אני רוצה לזחול אליו אבל הוא נעלם.
התעוררתי בבהלה. חיכיתי לצלצול הפעמון.
בבוקר, בתור לאוכל, ראיתי אותו מרחוק. העיניים שלנו נפגשו וכאילו נכנסו אחת לשנייה. הרגשתי חולשה. הלב שלי דפק מהר. כל יום מאז אני מחפשת אותו. כל כך רוצה שהעיניים שלנו ייפגשו שוב.