המשורר הוא נותן השמות,או בורא השפה, והוא קורא לדברים לפעמים על שם מראיהם, לפעמים על שם מהותם,
ולכל אחד ואחד יעניק את שמו שלו ולא של אחר, ולכן יענג במעשיו את התבונה, הנהנית ממעשה ההבדלה או ההגדרה.
המשוררים בראו את כל המילים, ומאחר שהשפה היא הארכיון של דברי הימים, הרי עלינו לראות בה מעין קבר למוזות.
כי אף שמקורן של מרבית המילים חלף ונשכח, הרי כל מילה ומילה היתה ניצוף גאוני בראשיתה, והחזיקה בערך רב,
מכיוון שבאותו הרגע סימלה עבור הדובר והמאזין עולם ומלואו.
האטימולוגיה מגלה שמילים מתות היו ציורים מרהיבים במועדן.
השפה היא שירה מאובנת.
כמו אבן החול היבשה, העשויה מאינספור קונכיות ויצורי מים זעירים, כך עשויה השפה מדימויים או צורות, אשר כיום,
עקב השימוש בהן, חדלו זה מכבר להזכיר לנו את כור מחצבתן השירי.
אך המשורר מעניק לדבר שם משום שהוא חוזה בו, או קרב אליו, פסע אחד נוסף מכל אחד אחר.
דרך-מבע או נתינת השמות הזאת אינה אמנות כי אם טבע שני, הצומח מן הראש, כעלה עץ.