אימי מתה חודש לאחר שילדה אותי, חודש של חולי ובדידות. אבי נשא אישה אחרת שלא רצתה בי. נותרה אורה, תינוקת, פעוטה, המחפשת חיק משפחה אוהבת.ילדות קשה ציפתה לפעוטה, לילדה שהייתי אני.
בגיל תשע נקלטתי במשפחתם החמה של סבי וסבתי, בית שהיה עבורי כמו נמל מבטחים.
בבית ההוא, במקום של כבוד, עמד ארון ספרים שעורר יראה של קדושה. שם נפגשתי עם פלא המילים הכתובות, ופלא הספרים, שהפכו לימים למקור חיים ולמשאת נפש עבורי.
ביראת כבוד גדולה כתבתי את הגיגי נפשי בספריי, ניסיתי לברוא את העבר מחדש, ואני גם מבקשת עתה להביא בספר "בראי הזמן" את דברי אהוביי שהלכו לעולמם, אבל חיים בתוכי - זאת הדרך להתמודד עם החידלון, עם המוות – לחשוף את הגיגיהם של בני הדורות הקודמים, מכתביהם, תמונותיהם, ניירותיהם הגנוזים, תעודותיהם – הכול כתוב בעברית חיה ומתחדשת מלפני למעלה ממאה ועשרים שנה – וכל זה היה גנוז במגירותיי, וזעק להיחשף לאור.
אורה עשהאל, משוררת, סופרת וחוקרת, בעלת תואר דוקטור בהוראת מדעים ותקשורת מטעם האוניברסיטה העברית, היא נצר לעץ יוחסין הנמשך משנת 1777, ימי עליית החסידים מהעיר ברודי לטבריה.
הורי סביה היו בין חלוצי העלייה הראשונה שהתיישבו בראשון לציון, ובין אבותיה היו מבוני העיר תל-אביב.
היא חשה שעץ היוחסין הזה מטיל עליה חובת תיעוד, שינציח את תשעת דורות קודמיה במשפחתה של כותבי עברית בארץ ישראל.
היא הוציאה לאור (יחד עם עצמון יניב) ב2004 את הספר "במדרון" שחיברה נחמה פוחצ'בסקי (נפ"ש"), סבתא רבתא שלה; ואת "גחלת", חיבור גנוז של סבה, עשהאל פוחצ'בסקי ב 2012.
באהבה וביראה אספה אורה עשהאל תעודות, מכתבים, תמונות – מיינה ושיבצה בעלילה מרתקת של החיבור "בראי הזמן", ואפילו אירוע טראומטי, כמסופר בספר, לא הפסיק את מפעלה החשוב הזה.
ד"ר משה גרנות