ספר שיריה הראשון של אורה עשהאל (זילברשטיין) ראה אור בהוצאת "ספרי עיתון 77" ב- 1996, למרות שראשית כתיבתה נטועה כבר בשנות הילדות. "כאישון העין" הוא ספרה השני. אורה עשהאל היא ילידת הארץ ונינתה של הסופרת העברית הארצישראלית הראשונה (כך, על-פי פרופסור נורית גוברין) נחמה פוחצ'בסקי (נפ"ש). מורשתה של הסבתא-רבא השפיעה על עיצוב עולמה הרוחני של המשוררת. היותה חוקרת את המדיה התקשורתית בהתמקדות ב"חשיבה תמונתית", מובחנת גם בספרה החדש בו ניכרת התחברותה ליצירות מתחום האמנות החזותית - מצבים קשים מתוארים בתמונות צבעוניות וחדות בשפה חסכונית ומדייקת. בספר מגוון נושאים: עולמה של אשה והאלימות נגדה, ליד שירים על הילדות, על מות האם, על האב ועל סבתא-רבא שהנם המרגשים ביותר בקובץ זה. ספרי עיתון 77, בעריכת יעקב בסר, ראה אור בסיוע קרן עמוס, 2000 ציור העטיפה: בסון. עיצוב: מיכאל בסר...

אימי מתה חודש לאחר שילדה אותי, חודש של חולי ובדידות. אבי נשא אישה אחרת שלא רצתה בי. נותרה אורה, תינוקת, פעוטה, המחפשת חיק משפחה אוהבת.ילדות קשה ציפתה לפעוטה, לילדה שהייתי אני. בגיל תשע נקלטתי במשפחתם החמה של סבי וסבתי, בית שהיה עבורי כמו נמל מבטחים. בבית ההוא, במקום של כבוד, עמד ארון ספרים שעורר יראה של קדושה. שם נפגשתי עם פלא המילים הכתובות, ופלא הספרים, שהפכו לימים למקור חיים ולמשאת נפש עבורי. ביראת כבוד גדולה כתבתי את הגיגי נפשי בספריי, ניסיתי לברוא את העבר מחדש, ואני גם מבקשת עתה להביא בספר "בראי הזמן" את דברי אהוביי שהלכו לעולמם, אבל חיים בתוכי - זאת הדרך להתמודד עם החידלון, עם המוות – לחשוף את הגיגיהם של בני הדורות הקודמים, מכתביהם, תמונותיהם, ניירותיהם הגנוזים, תעודותיהם – הכול כתוב בעברית חיה ומתחדשת מלפני למעלה ממאה ועשרים שנה – וכל זה היה גנוז במגירותיי, וזעק להיחשף לאור. אורה עשהאל, משוררת, סופרת וחוקרת, בעלת תואר דוקטור בהוראת מדעים ותקשורת מטעם האוניברסיטה העברית, היא נצר לעץ יוחסין הנמשך משנת 1777, ימי עליית החסידים מהעיר ברודי לטבריה. הורי סביה היו בין חלוצי העלייה הראשונה שהתיישבו בראשון לציון, ובין אבותיה היו מבוני העיר תל-אביב. היא חשה שעץ היוחסין הזה מטיל עליה חובת תיעוד, שינציח את תשעת דורות קודמיה במשפחתה של כותבי עברית בארץ ישראל. היא הוציאה לאור (יחד עם עצמון יניב) ב2004 את הספר "במדרון" שחיברה נחמה פוחצ'בסקי (נפ"ש"), סבתא רבתא שלה; ואת "גחלת", חיבור גנוז של סבה, עשהאל פוחצ'בסקי ב 2012. באהבה וביראה אספה אורה עשהאל תעודות, מכתבים, תמונות – מיינה ושיבצה בעלילה מרתקת של החיבור "בראי הזמן", ואפילו אירוע טראומטי, כמסופר בספר, לא הפסיק את מפעלה החשוב הזה. ד"ר משה גרנות...

שירתה של אורה עשהאל היא שירה סוחפת בעוצמותיה. שירה המצטיינת בתנופה לשונית ומטאפורית גדולה, הן בשיר הלירי והקצר והן בשיר המורכב והארוך, המאפיין את כתיבתה. זוהי שירה סקרנית, חקרנית, מגיבה, פוליטיות ישראלית וכלל- אנושית. רצפת הזמן הוא ספר הנותן ביטוי מגוון לתודעה – נשית- מודרנית לא רגועה, הלוכד את הקורא בתנודותיה וברגישויותיה....

הולדת תפוז הוא ספר שיריה השביעי של אורה עשהאל, מדענית וסופרת, עורכת ומבקרת, הכותבת שירים מילדות, ברצף הנמשך על פני יותר משישה עשורים. זוהי שירת נופים: נופי חוץ ונופי נפש. שירתה מתפעמת מנופים אקזוטיים עמו המדבר הנמיבי, אך מוקסמת גם מן הזוהר הלילי של שמי הכינרת והיופי הצנוע של קירות לבנים בלב תל אביב. מראות החוץ מוליכים אותה אל נופי הנפש: "טיפות פרחים סגולים/ מטפטפות באשדות המוליכים/ לסבך חלומות קסומים" היא כותבת בשיר נשפכת אל המעבה. זוהי שירה מופנמת ורבת דמיון, שאינה מתכנסת בתחומי האני, נאמנה לשורשיה המשפחתיים אך חובקת את הדורות הבאים, רגישה לדקויות חזותיות אך גם מצטיינת ברוחב ראייתה חיים נגיד ד"ר מימי חסקין ,ראש החוג לספרות במכללת סמינר הקיבוצים,כותבת על יצירתה:"מן הצד האחד המשוררת היא יתומה מינקות, ששיריה מנסים למלא את החור השחורשל ההעדר.מן הצד האחר,היא בת לשושלת ספרותית שבמרכזה סבתה נחמה פוחצ'בסקי(נפ"ש) וסבה עשהאל-שניהם חקוקים בשמה וביצירתה.תנועתם של שיריה בין הריק למלא,היא הציר המרכזי של קובץ שיריה החדש."...

בדד יַלְדָּה עוֹמֶדֶת בַּפִּנָּה וְאֶצְבַּע לָהּ בַּפֶּה – הִיא מְפַלְבֶּלֶת בְּעֵינָהּ, גּוֹנַחַת חֶרֶשׁ; בְּהֵחָבֵא יַלְדָּה עוֹמֶדֶת לְיַד עֵץ חוֹבֶקֶת אֶת גִּזְעוֹ –  דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת לָהּ  כִּשְׂרָף כְּבֵדוֹת, מְלוּחוֹת, מַשְׁקוֹת אוֹתוֹ –  יַלְדָּה עוֹמֶדֶת בּוֹדֵדָה לָהּ רַע – כָּל כָּךְ לֹא טוֹב אֵין צַעֲצוּעַ, לֹא חֲבֵרָה. אֵין בַּיִת – הִיא בּוֹדֵדָה בָּרְחוֹב   בית הסופרת נחמה ואיש האילן מיכל פוחציבסקי בראשון לציון היה רחב ידיים וספון רזים. הובאתי אליו כיתומה מאם, על ידי סבי עשהאל, ומצאתי בו נעורים מאושרים. קירות הבית דיברו סודות ואני כתבתי שירים. את הראשונים העתקתי לספר, והנוספים נשזרו ביומן שכתבתי באותם ימים. הספר "מפתח" בונה את "גשר המילים" המביא את הנערה שהייתי - אורה שור, למי שאני היום, הכותבת: "צַעֲקַת הַנַּעֲרָה לֹא נִשְׁמַעַת / נִסְפֶּגֶת בַּמִּלִּים"....

מהן חיות אם לא אפשרויות סיפוריות של דמיונות ומצבים. למה להסתפק בחיות הקיימות אם בדמיון שלנו הן יכולות להופיע בכל מיני אופנים ולסמל מצבים נפשיים. כך במיתולוגיות העתיקות וכך גם ב"ספר הישויות הדמיוניות" של חורחה לואיס בורחס וגם בספרה של אורה עשהאל "נורייב שלי וסיפורים נוספים".בסיפורים, "גמל שלמה בשם נורייב" ו"הדרקונים בעלי הבטן הזהובה", למשל, מנסה המספרת של עשהאל להתיידד עם החיות המוזרות – בין אם אלה חרקים או דרקוני מתכת – קיימות או לא קיימות, יפות ונאוות, מצויות כארנבות וכחתולים, או נוראות ומאיימות ככל שיהיו. ויש גם היפוך של קונבנציות נרטיביות: בסיפורים "עונת הצפע" ו"נחש מסוכן", הנחש המיתולוגי הסכסכן והמפריד הופך לגורם מחבר שמאפשר את מאוויי הנפש הכמהה לזוגיות ולאהבה. כל מגוון החיות הזה משמש בסיפוריה כמטאפורה מופשטת פנטסטית וגדולה למצבים נפשיים של הפרט ולמוראות האדם בחברה כמו השואה.קובץ לכיד ויפה ביותר מבחינה תמטית, מעט המחזיק את המרובה בכלוב, שמא תברחנה החיות, תחמוקנה כ"השועל האדום" מעולם הדמיון דרך החור אל המציאות ותשארנה אותנו עם אפרוריות השגרה של בני האדם בלבד. רן יגיל – עורך, מבקר, סופר...

מתוך קריאה בספר ״אישה בענן״ של אורה עשהאל אנחנו מבינים כי אישה היא סיפור היא חידה. חייה, על כל נגזרותיה, הם דבר אניגמטי ובלתי מתפענח. תמיד קיים איזה סוד שכזה הקבור עמוק־עמוק בתוך הלב, או יושב על הכתף לפרסונה הנשית העולה מתוך הסיפורים, והסיפור של עשהאל מאפשר הצצה רגעית אל מעבר לפרגוד, רק הצצה, אך לא כניסה והישארות בתוך עולמה החידתי של האישה, הצצתָ – נפגעתָ, ותודעתך נשרטה. העולם השתנה.בסיפורים היפים ״האִשה שעשתה אהבה עם פרח״ או ״הווילה הלבנה", למשל, אנו למדים וחווים כי האישה אצל אורה עשהאל עשויה, ממש כמו בשיר של יונה וולך, ״שַׁן דובי שַׁן״, מן הזיכרון שלה ומן החלומות והמאויים שלה, ויש בה גם מן הממד של הכישוף. האישה כרוקחת שיקויים ממש כפי שהיא מספרת סיפורים, כמו בשירים של המשוררת רחל חלפי, לדוגמה. אל העולם המכושף והחלומי הזה המתחבר לממדי הפנטסיה או הציור הסוראליסטי, הקוביסטי והמופשט, מתחברים הסיפורים של עשהאל.ועוד דבר, יש לסיפורים כמובן גם צד פמיניני-פמיניסטי מעודן המתקשר לשחרור האישה במאה העשרים והמגבלות של תקרת הזכוכית המאפיינות עולם גברי דרך ממד ארס-פואטי דווקא. בסיפורים "סימנים אדומים" ו"פנטיום" קיים מוטיב העוסק בתהליך הכתיבה וב"לידה" של סיפור, אבל לא במובן הטכני של הכתיבה, או הוצאה לאור של ספר, אלא במובן של מימוש עצמי-נשי. ממש כמו תוצאת הספר היפה הזה המונח לפנינו. רן יגיל – עורך, סופר, מבקר...

מרחק השנים מאותה ילדה יתומה מאם ומהנערה שהייתי, מאפשר לי לחשוף בפניכם את יומן נעוריי בו מצויים חומרים אישיים מרגשים וקורות אהבה ראשונה, המייצגים הווי חיים מראשית קום המדינה. ימי נעוריי חלפו במושבה ראשון-לציון בבית הורי אמי המנוחה, אצל סבי עשהאל, המשורר (הגנוז) הצבר העברי הראשון, בנה של הסופרת העברית הראשונה נחמה פוחצ'בסקי (כך על-פי פרופסור נורית גוברין), וסבתי עידה בת שמואל וילסון, מבוני תל-אביב. כתיבתי הושפעה מהלשון התנכית שספגתי ומאווירת בית האיכרים. בנוסף לאירועי היום-יום צרפתי ליומני סיפורים, שירים, מכתבים שלא נשלחו והרבה הגיגים. היומן מוגש לכם כמות שהוא, כמזכרת לעידן שחלף. אורה עשהאל   וכך כתבה הנערה: "עַתָּה אוּלַי תָּשׁוּב לְפַעֲמֵנִי הָרוּחַ הַקְּדוּמָה אוּלַי אֶשְׂבַּע מִמַנְעַמֵי חֲרִיזָה מֻתְאָמָה וּבְמִלִּים שֶׁיִּצְטָרְפוּ לְבַיִת וּבִנְיָן אוּלַי יְהֵא שׁוּב לִבִּי, לֵב הַפַּיְטָן? יִהְיוּ נָא בָּם הֵדֵי הָרֶגֶשׁ וְהַזְּמַן."...