“מזמן לא הזדמן לידי ספר דינמי,נוגע ללב, ועם זאת, מכיל הרבה תובנות ומטבעות לשון על משמעות נישואי פליטי שואה וחוויותיו של הדור השני, כל זאת על רקע אילת השכונות המגעילות של ראשית העיר, דזרט קולר לצינון הבית, ובעיקר, הדמויות הנפלאות בייחודן ובקישוריותן.
הסופר המוכשר, שאול בן אמיתי הצליח לרכך נושאים קשים ב..הומור או במבט חיצוני ריאלי וציני של גיבורנו הלא הוא עדי נויפלד, בן לניצולי שואה, חי בעולמו המיוחד, מתבונן על העולם ועל עצמו. ובתוך תהליך הסרת הלוט מאירוע של הלח"י במלחמת השחרור, הוא מבשיל לאהבה בוגרת.
עדי חי בעולם של ים סוף מצד אחד של הבית עם השכונות הראשוניות של אילת ו"ההר הלבן", הר יותם, בחלון מצידו השני. אביו רופא ואמו תופרת שמלות ,שאיש אינו מבקש אותם, במכונת מונעת ברגליה מסוג זינגר שנקראת על ידה סינגר, כי היא אינה מבטאת את האות השביעית באלפבית העברי. אין זה מונע ממנה להגיד "אלזו" במבטא גרמני.
עדי מעיד על עצמו כי "הצלחתי להרדים את ציפיות המורים (לגבי לימודים והכנת שיעורים), עד שנפטרו במיטת נשיקה". אין כאן שגיאת העתקה אלא חידוד לשון שהשאיר אותי בתהייה: מי מת במיטת נשיקה? המורים או השיעורים?
הרגישות של הסופר באה לידי ביטוי בסצנה בתחנה המרכזית בתל אביב. עדי יושב על ספסל ליד סמרטוטרית והוא מזדהה עם מצבה. "רציתי לומר לה כי גם אני חסר בית. כשהבחינה במבטיי שסרקו את הערמות (של הבגדים),..הביטה במבט זועף מעבר לכתפה."אל תיגע", ציוותה בקול מאיים. גם אמא ואבא לא רצו שאגע להם בערמות. בערמת הבגדים או בערמת הסודות."
או עוד טעימה קטנה , גם היא מאותו מקום: ראיתי איש רתום לאישה חורקת, פוסע וראשו מורכן במאמץ להתגבר על אי יכולתו לומר לה: או שאת אוהבת אותי - או שאני הולך".
הספר גדוש בתובנות שנונות ולא מתחכמות כאלו.
יש למחבר כישרון להביא רפליקות שיש בהם מפגש עולמות: במעגן מיכאל הוא פוגש חברה לעט והיא מביאה אותו אל הים ואומרת לו:"ששש..תקשיב? אפשר לשמוע את הנשימות של הים? הוא שואףף את הגלים? ונושףף אותם...."
ועל זה עונה לה גיבורנו "יחסית לים שלנו, לים שלכם יש אסתמה".

לא הבאתי לכם את עיקר הסיפור, ויש כזה, כי תהליך הקריאה דורש חוויה ראשונית של גילוי והנאה. וחבל לאבד אותה. העלילה רב שכבתית, והיא מתחברת בצורה חלקה בסוף הקריאה.
ספר זה נכנס לרשימת המתנות ליקרים לי.”