הקדמה


אלכס


"את נראית נפלא, אלכס," לוקאס לחש מאחוריי בקול ניחר ושבור. כל הטעויות שהוא עשה בחיים חזרו כעת כדי להתנקם בו והיה אפשר לשמוע את זה בקולו. כאב לי לשמוע אותו ככה, כבר לא הילד חסר הדאגות שאיתו גדלתי.


"אני מצטערת שהיית צריך לראות את זה," עניתי, מנסה למנוע מקולי להישבר. כאב לי פיזית ממש. הכאב עטף אותי וכילה את נשמתי בעוצמה שאף פעם לא דמיינתי שהיא אפשרית. המשיכה האדירה שלנו זה לזה הרסה אותנו.


זה לא היה אמור להיות קשה כל כך. היום הזה היה אמור להיות אחד הימים המאושרים בחיי. אני צריכה לחגוג, לא להתפלש בזיכרונות שאני שומרת במקום עמוק כל כך בליבי, בנשמתי. לא ראיתי אותו כל הערב ואז הוא פשוט צץ פתאום.


מצמצתי, והוא היה שם.


הרגשתי אותו מהצד השני של החדר עוד לפני שפגשתי במבט שלו. לא חשבתי שהוא יגיע אבל הייתי צריכה לנחש.


הוא תמיד עשה מה שהתחשק לו. מאז שהיינו ילדים אף אחד לא היה יכול להגיד ללוקאס מה לעשות. זה היה אחד הדברים ששנאתי בו יותר מכול.


"אני לא מצטער," הוא הדגיש בפשטות, והלהט בקולו כמעט צרב לי חור בגב.


"את מאושרת?" הוא שאל.


עצמתי את העיניים ודמעה בודדה זלגה על לחיי. כמה לילות בכיתי עליו.


עלינו.


"אני רק רוצה שתהיי מאושרת, עכברונת." הוא לא קרא לי ככה שנים. מאז שהיינו ילדים.


"ואתה מאושר, בּוֹ?" הגבתי באותו המטבע, משליכה עליו את השאלה ואת כינוי החיבה, כי ידעתי שזה ישפיע עליו בדיוק כמו שזה השפיע עליי.


"רק לך מתאים לעמוד בחוץ על החול בשמלה כזאת," הוא התעלם מדבריי ומיהר לשנות נושא.


"אף פעם לא פחדתי להתלכלך," הזכרתי לו, כפות רגליי התחפרו בחול ותוך כדי כך משכו את השמלה מטה.


"כן, תמיד מנסה להיות כמו הבנים. מה בכלל את עושה כאן על החוף? לפני שראית אותי נראית כל כך מאושרת. מה גנב לך את האושר?"


גיחכתי. "אתה בכלל צריך לשאול? זה עושה לך את החיים קלים יותר? להיות כאן? לראות אותי ככה? בשביל זה באת?"


"זה אף פעם לא היה קל," הוא דיבר ברכות.


"לְמה ציפית ממני? מה רצית שאעשה, לוקאס?"


"את יודעת מה רציתי. את יודעת את זה עוד מאז שהיינו ילדים, מאז שהרכבתי אותך לכל מקום על הכידון של האופניים. זה לא השתנה, זה אף פעם לא משתנה בינינו. את יודעת את זה בדיוק כמוני."


חיבקתי את עצמי בזרועותיי, מנסה להתנחם. זה לא עזר. שום דבר לא מנחם כמו הזרועות שלו שעוטפות אותי.


"למה לא השתמשת בבית הנטוש, אלכס?" הוא מיהר להוסיף.


שנאתי את העובדה שהוא יודע עליי כל כך הרבה, הילדות שלו והילדות שלי שלובות יחד כמו חבל שמישהו ארג בצפיפות. פעם שמות החיבה שלנו היו כמו מילים נרדפות, לא הייתה עכברונת בלי בּוֹ. אלא שכעת אנחנו כבר לא ילדים, כעת אנחנו סתם אלכס ולוקאס.


"אתה יודע למה," רמזתי בעדינות, קולי סופג את קול הרוח ואת רחש גלי האוקיינוס.


אלה היו קולות מרגיעים של שלווה לעומת כל הכאוס שסבב אותי. לא משנה לאן לוקאס הלך ההוריקן תמיד הלך איתו. הוא תמיד היה בעין הסערה. כשהיינו ילדים אהבתי את זה, רציתי להישאב לתוך הסערה שלו ולאפשר לו לסחוף אותי איתו לכל מקום. הייתי הולכת אחריו תמיד. אבל כשהתבגרנו הבנתי שמאוחר מדי ואין מפלט. הוא כבר היה ההרס שלי, לא הייתה דרך להתגבר על משבי הרוח העזים של אהבתנו המסובכת.


"בכל זאת, תגידי."


הנדתי בראשי. כזה הוא לוקאס, אמיתי לגמרי. רוצה את מה שהוא רוצה ורוצה את זה עכשיו. "כי הוא שלנו," הודיתי בהכנעה, אומרת לו את מה שהוא רצה לשמוע. לעולם לא אוכל לשקר לו.


"לעזאזל, את יפה. כל כך יפה," הוא לחש באוזני, מציף אותי בניחוח משכר. לא יכולתי לזוז גם אם הייתי רוצה והוא המשיך בלי היסוס, "אני יודע, אלכס, אני צריך לחיות עם זה שאכזבתי אותך. שאיבדתי אותך."


"זאת לא אשמתך."


"את משקרת, עכברונת. אני מכיר אותך, תפסיקי להעמיד פנים שאת לא. את אוהבת אותו?"


נשמתי נשימה עמוקה, כמי שמסכימה עם דבריו, לא מסוגלת להגיד את המילים בקול.


"יותר מאשר אותי?"


"זה לא הוגן," טענתי, מחבקת את עצמי חזק יותר בניסיון לשלוט ברגשות שאיימו להשתלט עליי.


"אף פעם לא אמרתי שהחיים הוגנים." הוא הסיט את השיער שלי לצד הצוואר ונישק ברוך את כתפי החשופה. ניסיתי לא להצטמרר ממגע שפתיו על עורי.


"כדאי שתחזרי פנימה, אלכס."


"אני יודעת."


"את יודעת שאני לא יכול להיכנס לשם לפנייך. אני לא יכול להפנות לך את הגב וללכת. עשיתי את זה יותר מדי פעמים וזה כמעט הרג אותי בפעם האחרונה."


"ולמה אתה חושב שאני יכולה, לוקאס? למה אתה חושב שאצלי זה אחרת?"


הוא סובב אותי אליו, ליטף את לחיי ובעדינות זקף את סנטרי כדי שאביט בו. ושם זה היה...


החיבור שלנו.


מונח בינינו יחד עם כל הרגעים הגנובים מהעבר שלנו.


ואז הופיע בעיניו הפיתוי המושך, הקר, המרוחק. והוא אמר...


"זה לא הייתי אני שאמר שם 'כן'."