“קורות חייו המטלטלים של אליסטר אורקהרט, בחור סקוטי מאברדין, אשר גויס לגדוד גורדון היילנדרס בשנת 1939 ונשלח לשרת כפקיד בסינגפור. הספר נכתב בגוף ראשון ובהקדמה אליסטר מכנה את עצמו גבר בר מזל. אותו "בר מזל" נשבה על ידי היפנים בסינגפור, הובל לעבודות פרך על מסילות המוות בבורמה ובסיאם, הורעב, הוכה, הושפל ועונה, סבל אין ספור סיוטים, מחלות ותלאות, הועבד בכפייה על הגשר על נהר הקוואי, נזרק לבטנה של ספינת מטען מהגיהינום עם עוד מאות שבויי מלחמה ללא מים ומזון וייסורים בלתי נתפסים שהתדרדרו עד כדי קניבליזם, יורט על ידי צוללת אמריקאית ונסחף ללב ים עד שניצל באורך נס על ידי אוניה יפנית רק כדי להיות מובל לעבודות כפייה ככורה פחם בנגאסקי!

זה סיפור כל כך לא נתפס ומזעזע עד שאפשר לשאול למה בעצם לקרוא ספר כזה ולהיות חלק מסיפור אימה שהיה באמת. התשובה שלי לעצמי היא כדי לדעת, כדי לזכור, כי העינויים הלא אנושיים נעשו על ידי אנשים בשר ודם, כדי ללמוד איך שורדים שורת אסונות וממשיכים הלאה, כדי לקבל פרופורציות.

הספר נע בין שלווה ותמימות של עלם חובב ריקודים סלונים לבין גיוס למלחמת עולם, בין שאננות מפהקת בתפקיד עורפי במושבה בריטית לבין כיבוש וטבח בפצועים, בין אחווה סקוטית במחנות לבין ניכור והתבודדות במטרה לשרוד, בין שחרור משבי שנמשך שלוש וחצי שנים לבין קבלת הפנים הצוננת בבית.

אותי הספר ריגש מאוד, חידש הרבה על הזוועות במזרח והעביר את תחושות המחבר באופן חד וברור בעיקר בהתמודדות עם העולם האזרחי שאחרי השיבה הביתה. אליסטר מלא כעס על השלטונות הבריטים ואחת המטרות שלשמה כתב את הספר היא כי לתחושתו החשבון עם ממשלת יפן טרם נסגר כיוון שזו לא לקחה אחריות מלאה על מה שנעשה בשמה לו ולרעיו.

חרף הסיוטים שרדפו את אליסטר כל חייו, ההלם, הבעיות הנפשיות והפיזיות שנגרמו כתוצאה מהרעבה, עינויים והשלכות הנשורת הגרעינית, הוא נפטר בשנת 2016 בגיל 97. מדהים.”