מבוא
באוגוסט 2017 פרסם העיתון הבריטי הגארדיאן את רשימת 100 הספרים הטובים ביותר שראו אור אי פעם, שאינם ספרות "יפה".1 בין השמות הידועים של אנשי/נשות מחקר, הגות ופוליטיקה כמו צ'רלס דארווין, ג'ון מיינרד קיינס, וירג'יניה וולף, תומס קון, וינסטון צ'רצ'יל ונעמי קליין, מופיע אולאודה אקוויאנו, כותב הספר שבידיכם: הסיפור המעניין על חייו של אולאודה אקוויאנו; או גוסטבוס ואסה, האפריקאי. איך ומדוע זכה לכבוד הזה ספר שהתפרסם לפני יותר ממאתיים ועשרים שנה, ונכתב בידי אדם עלום בעיני רובנו? במבוא זה נתחיל לפענח את קסמם של הספר ושל כותבו, אך כדי להבין אותם במלואם, כדאי להמשיך לסיפור עצמו.
אקוויאנו/ואסה (1797-1745; שנת הלידה משוערת) חי כ-52 שנים אינטנסיביות. הוא נולד בחברת איבו, באזור דרום־מזרח ניגריה של ימינו. בהיותו כבן 11 הוא נחטף, שועבד, הובל לאמריקה באוניית עבדים, והפך לעבדו של קצין צי בריטי, אשר שינה את שמו של העבד הצעיר לגוסטבוס ואסה. לאחר שמונה שנות עבדות שבמהלכן התנצר אקוויאנו/ואסה ולימד את עצמו לקרוא ולכתוב, הוא נמכר לבעל אוניית עבדים, ומאוחר יותר לסוחר אמריקני שפעל באיים הקריביים. על אף אופייה הנצחי בדרך כלל של העבדות האטלנטית, העבדות של אפריקנים ביבשת אמריקה, וכנגד כל הסיכויים, הצליח אקוויאנו/ואסה לקנות את חירותו בשנת 1766. עשרים שנותיו הראשונות כעבד משוחרר היו מגוונות בעיסוקים ובנסיעות ברחבי העולם. בשנות השמונים הוא התיישב בלונדון, כתב את האוטוביוגרפיה שלו ונרתם למאבק למען ביטולו של סחר העבדים עם קומץ חברים בארגון "בני אפריקה". בשנת 1792 הוא נישא לאישה בריטית ובנה איתה משפחה. מהלך חייו החל אפוא בחירות באפריקה, עבר לחיי שעבוד באירופה ובאמריקה והסתיים בחיי חירות בבריטניה.
ספרו של אקוויאנו/ואסה זכה לתהודה ציבורית גדולה עוד בחייו, ונחל הצלחה מסחרית. עד שנת 1827 ראו אור 17(!) מהדורות של הספר בעולם דובר האנגלית - בעיקר בבריטניה ובצפון אמריקה. אקוויאנו/ואסה עצמו נהנה מרווחי הספר ומת כאדם אמיד. כבר כשראה הספר אור לראשונה, בשנת 1789, נשמעו קולות שהטילו ספק באמינות סיפורו. היו שטענו כי הספר נכתב כמה עשרות שנים לאחר שהאירועים המתוארים בו התרחשו, ולכן אין לסמוך על מהימנות הזיכרונות. חברי השדולה של התומכים בעבדות ובסחר בעבדים ביקרו את הספר בניסיון לקעקע את האהדה שהוא עורר. עם זאת, רוב החוקרים בימינו סבורים כי ספרו של אקוויאנו/ואסה עומד בהצלחה במבחנים של מהימנות היסטורית, והספקנים שנותרו הם מעטים.2
כל תיעוד שהשאירו משועבדים (תמיד גם משועבדות) הוא בבחינת נס. אף שהם מנו מיליונים, השרידים שהם השאירו, בין שהיו כתובים או מסופרים, היו בודדים. תכליתם בכלכלה הגלובלית שהתפתחה מהמאה השש עשרה הייתה להיות מכשירי עבודה ותו לא. משעבדיהם לא הותירו להם זמן לפעילות שאיננה עבודה, ולימוד קרוא וכתוב נאסר עליהם בדרך כלל. לכן יש מידה רבה של התרסה בעצם קיומם של עקבות כתובים, קל וחומר באלה מהם שסיפורם נכתב ככתב אשמה כלפי חברה ותרבות אשר הצדיקה את הדה־הומניזציה באמצעות גזענות ממוסדת כדי לאפשר את זוועות העבדות. הטקסטים הספורים שכתבו משועבדים לשעבר תבעו את אנושיותם בחזרה, והתנגדו לתפיסתם כחפצים וכנחותים. הם קראו תיגר כנגד הניסיון לראות בהם מתים מהבחינה החברתית, כהגדרת העבדות של הסוציולוג האמריקני החשוב אורלנדו פטרסון.3 המשועבדים גיבשו את הקול האנושי שנשלל מהם בעבדות, הגדירו את זהותם בעצמם וקעקעו את הנחות היסוד הגזעניות שדנו אותם לחיי שעבוד. מכאן מסקנתו של חוקר ומבקר הספרות הנרי לואי גייטס שכתיבה הייתה "זירה חיונית של מאבק של שחורים בעידן הנאורות..."4.
המשועבדים שכתבו הוכיחו לא רק שאוריינות אינה מונופול "לבן", אלא שבכוחם לגבש ולהפיץ תמונה מנוגדת ורבת עוצמה של עבדות. בעוד שעבור המשעבדים היו המשועבדים מסות חסרות פנים וזהות, סטטיסטיקה של אחוזי תמותה ובלאי של "הסחורה" האנושית או קורבנות פסיבים במקרה הטוב, היו המשועבדים שתיעדו את סיפורם סוכנים פעילים בעיצוב גורלם, והצליחו בסיפוריהם לתת פנים אנושיות לעבדות ולסחר בבני אדם, לעשות להם הומניזציה ואינדיבידואליזציה.5 עם זאת, צריך לזכור שנדרשו נסיבות מיוחדות מאוד, אישיות וחברתיות, שאִפשרו לאותם משועבדים הזדמנות לגבש ייצוג עצמי ספרותי: כישורים לרכוש שפה אירופית, אולי אף לקרוא ולכתוב, והעובדה שזכו להשתחרר מעבדותם - בין שהשחרור הגיע כטובה מידי אחרים, ובין שהרוויחו את חירותם בעצמם. כך שיש להיזהר מלראות בהם כמשקפים את החוויות של שאר המשועבדים.
הספר של אקוויאנו/ואסה ראה אור בשנה היסטורית, 1789. באופן לא מתוכנן ביטא הספר ערכי יסוד של המהפכה החברתית־פוליטית, שמוקד הרעש שלה היה בצרפת, אך זעזועיה הורגשו היטב מחוצה לה. המאה השמונה עשרה כולה, ועשוריה האחרונים במיוחד, היו שנות השיא של סחר העבדים הטרנס אטלנטי, שהוביל בכפייה מיליוני אפריקנים לחיי שעבוד באמריקות. בשנים אלה בדיוק החל לתסוס המאבק הציבורי במערב אירופה, תחילה נגד סחר העבדים ובהמשך נגד העבדות עצמה. אקוויאנו/ואסה לא היה העבד המשוחרר הראשון שהתגייס למאבק זה באמצעות סיפורו האישי, אך ספרו הוא הידוע ביותר מביניהם והוא אומץ בחום בידי התנועות שהיו שותפות במאבק.
ייחודו של אקוויאנו/ואסה
סיפורו של אקוויאנו/ואסה הוא בין הטקסטים הספורים המכילים את טווח חוויות השעבוד הרחב ביותר, הנפרס לאורך כל "שרשרת" הסחר והעבדות האטלנטית: הוא נולד באפריקה, שועבד באפריקה, חווה על בשרו את המסע הרגלי האכזרי אל החוף ואת מסע התופת הימי, וחווה חיי שעבוד באמריקות. לבסוף הוא הצליח לשחרר את עצמו ונרתם למאבק נגד סחר העבדים. אקוויאנו/ואסה אף שקל לחזור לאפריקה במסגרת פרויקט פריטאון (Freetown) שבאמצעותו ניסו הבריטים ליישב בסיירה ליאון, במערב אפריקה, עבדים משוחררים מבריטניה. לאקוויאנו/ואסה היה תפקיד רשמי במיזם זה, אך הוא פרש ממנו בשל ביקורת על אופן התנהלותו.
אקוויאנו/ואסה היה חופשי במולדתו כאשר שועבד. כלומר הוא היה אפריקני במוצאו, ולא "קריאולי", כלומר ממוצא לא אמריקני, שנולד באמריקות כרוב כותבי סיפורי העבדים. אקוויאנו/ואסה היה חלק מקומץ משועבדים שנולדו באפריקה והותירו תיעוד. המשמעות של ייחוד זה כפולה. רוב מכריע בקרב מי שנולדו באפריקה לא היו קודם עבדים, אלא חוו על בשרם את האלימות העצומה שהייתה כרוכה בהפיכת אדם לעבד ובאילופו לחיי עבדות. כמו כן, רק מי ששועבדו באפריקה חוו את מסע התופת הימי בדרכם ליבשת אמריקה. השעבוד והמסע הימי היו חוויות יסוד טראומטיות, שהשפיעו באופן עמוק על חברות ותרבויות לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי, ויש להן מקום מרכזי בזיכרון של סחר העבדים.6
גם חוויות העבדות שחווה אקוויאנו/ואסה היו יוצאות דופן. רוב מכריע של המשועבדים יועדו למטעים שבהם גידלו גידולים טרופיים בעבור השוק האירופי, והם חוו חיים מפרכים ומונוטוניים שעיקרם עבדות חקלאית. לעומת זאת, אקוויאנו/ואסה היה עבד על ספינה והוא הרבה לנסוע ברחבי העולם. כך למד להכיר חלקים שונים באירופה, במזרח התיכון, באיים הקריביים ובאזורים שהיו לימים חלק מארצות הברית. כעבד־ימאי קיבל אקוויאנו/ואסה יחס אישי יותר, וזכה לתת ביטוי לכישרונותיו, גם אם באופן חלקי: כבר משלב מוקדם בשעבודו הוא הבין את חשיבות היכולת לקרוא ולכתוב, ובמאמץ רב הוא הצליח ללמוד זאת. כמו כן התמזל מזלו לנצל את התושייה שלו ולסחור למען עצמו במסגרת תפקידיו כימאי. ברווחים שצבר הצליח לקנות את חירותו.
כאמור, אקוויאנו/ואסה היה בין חלוצי הכותבים במה שפול גילרוי כינה "העולם האטלנטי השחור", אותו מרחב תרבותי משותף שנוצר בין שחורים בכל האזורים הנושקים לאוקיינוס האטלנטי: אפריקה, מערב אירופה, האיים הקריביים וצפון אמריקה.7 אמנם ספרו לא ייצג את זיכרון העבדות הראשון,8 אולם בעוד קודמיו סיפרו את סיפור חייהם לאחרים, והללו כתבו אותו או הותירו מכתבים או קטעים כתובים ולא טקסט מלא, כתב אקוויאנו/ואסה בעצמו את סיפור חייו המלא. כלומר הוא קבע את כל התכנים ושלט באופן מלא באופן הצגתם בסיפור. יתרה מכך, אקוויאנו/ואסה הוציא לאור את ספרו בעצמו, מה שהתברר בדיעבד גם כהחלטה מסחרית נבונה בשל ההצלחה שבה התקבל. סיפורו של אקוויאנו/ואסה הפך לתבנית יסוד של סיפורי עבדות וחירות שנכתבו בשפה האנגלית, שפרסומם הלך וגבר במהלך המאה התשע עשרה.
סיפורי העבדות והחירות של אקוויאנו/ואסה ושל מי שכתבו בעקבותיו כרכו יחד את האישי ואת הפוליטי. ידיעת קרוא וכתוב הפכה בהם למפתח לישועה רוחנית וארצית של שחורים ברחבי העולם האטלנטי. בכתביהם הם המחישו את הכוח המשחרר של המילים והניחו את הבסיס הספרותי והחברתי־פוליטי לסיפורי העבדים הבולטים שהתפרסמו באמצע המאה התשע עשרה.9 שניים מהם כבר תורגמו לעברית: פרדריק דאגלאס והרייט ג'ייקובס.10 עד כה קוראי עברית לא ידעו הרבה על הדור המייסד של ספרות זו. סיפורו של אקוויאנו/ואסה משלים את החסר.
סיפורו של אקוויאנו/ואסה מיוחד גם בכך שהוא משלב אוטוביוגרפיה רוחנית של שחרור, מסע מתרבות קדם נוצרית לנוצרית, ספר מסעות והרפתקאות, סיפור של עבדות ושחרור וכתב תביעה נגד הסחר בעבדים והעבדות משולב בכתב הגנה על ביטולם. החוקר פול לבג'וי מדגיש שבניגוד לרוב סיפורי העבדים דוגמת אלה של פרדריק דאגלס והרייט ג'ייקובס, סיפורו של אקוויאנו/ואסה מייצג סיפור של חופש. סיפורי חופש אלה כוללים את החוויה של אובדן החירות באפריקה, את הטראומה של המסע הימי וכן את השחרור מעבדות בדרך של בריחה, פדיון עצמי או באמצעים אחרים. אלה סיפורים של מי שחוו הן את אובדנה של החירות והן את השבתה. אמנם מדובר בחירות שונה מאוד מזו שנגזלה מהם באפריקה, אך סיפורי החופש מחדדים את הניגוד בין שעבוד לחירות. למי ששועבדו באפריקה היו גם ציפיות, חוויות ודפוסי התנגדות שונים מאלה שנולדו כבר לעבדות באמריקה, ויש בספריהם עדות להעברה תרבותית גם בתנאים של הגירה כפויה ולשימור תרבותי וליצירה מחודשת של ערכים אפריקניים באמריקות.11
סיפורו של אקוויאנו/ואסה מייצג סיפור של חופש גם כי היה במודע מסמך פוליטי המחויב למאבק בסחר העבדים. הוא לא חסך בספרו תיאורים של חוויות העבדות, שלו עצמו, ויותר מכך חוויות של עבדים אחרים ושל שחורים חופשיים או משוחררים שהופלו לרעה וחיו בחרדה מתמדת. עם זאת, הוא הקדיש תשומת לב רבה לחייו לפני השעבוד ולאחריו. בעשרים שנותיו האחרונות בלונדון הוא היה חלק מחבורת פעילים רדיקליים שפעלו למיגור סחר העבדים. בין חוויותיו משנים אלה היה ניסיון כושל לשוב לאפריקה כמיסיונר ועבודה במסגרת מיזם סיירה ליאון, שניסה ל"החזיר" אפריקנים לאפריקה. לכן נכון יותר לראות את סיפורו של אקוויאנו/ואסה לא כסיפור של עבדות, אלא כסיפור של חופש המבטא את קולם של המעטים ששרדו את העבדות.
הפוליטיקה של שמות וזהויות
סוגיית שמות המשועבדים חיונית להבנת חוויית העבדות. שלילת שמם הקודם מסמלת את שלילת זהותם והאוטונומיה שלהם. בדרך כלל נתנו להם את שם בעליהם כדי להדגיש את היותם שלוחה של אדונם וחלק מרכושו, חסרי קיום עצמי; היו שהסתפקו במתן שם פרטי. בספרה חמדת קראה טוני מוריסון לעבדים פול א', פול ב', פול ג', פול ד', וכיוצ"ב. השאלה באיזה שם מבין שני השמות יש לקרוא לאקוויאנו/ואסה היא סוגיה מורכבת ומרתקת. כותרת הספר מציגה את שני השמות של המחבר ומדגישה את שורשיו האפריקניים. אקוויאנו/ואסה הזדהה עם אפריקה, הכיר בגורל המשותף של אחיו ואחיותיו המשועבדים והביע מחויבות לשחרורם. נראה שהוא ראה את סיפורו כשליחות אלוהית וכך כתב אותו. העבד אקוויאנו, בן עם האיבו, היה ל'משה' בעבור כל האפריקנים.
ואולם, אדונו הראשון מימש את בעלותו עליו, ניסה למחוק את שמו האפריקני ולכפות עליו את השם גוסטבוס ואסה. אילו משמעויות יש לשמו הזר ואולי המוזר של מלך שבדיה מן המאה השש עשרה לאפריקני שלא מכבר שועבד, ודווקא שמו של מלך שבאופן אירוני הוביל את עמו במאבק לשחרור משלטון דיכוי דני? האם נועד שמו של מלך שניתן לעבד להגחיך אותו? אקוויאנו/ואסה אימץ את שמו "העבדותי", ולימים אף מחק את משמעותו האירונית כאשר התייצב בחזית המאבק נגד סחר העבדים. רבים מבני תקופתו ומקרב המתנגדים לסחר העבדים חשבו שהוא נבחר להוביל את בני עמו מעבדות לחירות. ייתכן שזוהי אחת הסיבות שבגללה דבק אקוויאנו/ואסה בשם גוסטבוס ואסה גם לאחר שקנה את חירותו.
סיבה אחרת יכולה להיות שמסמכי השחרור שאותם הקפיד לשאת מחשש שישועבד שוב היו על שם גוסטבוס ואסה. היו הסיבות אשר היו, ציון שמו האפריקני רק בספר ולא בחייו, העמיד בפני החוקרים של ימינו אתגר מורכב - האם להיות נאמן להגדרתו העצמית של אקוויאנו/ואסה ולכנותו כפי שהוא כינה את עצמו - גוסטבוס ואסה או להדגיש את האפריקניות של זהותו ולקרוא לו אולאודה אקוויאנו. בניגוד לבני תקופתו שקיבלו ללא עוררין את שמו "העבדותי" גוסטבוס ואסה, חוקרים בני ימינו, במיוחד חוקרי אפריקה, מעדיפים את השם אולאודה אקוויאנו. ההבדלים מעידים, לדעת לבג'וי, שסוגיית השם "נוגעת יותר לפוליטיקה של ייצוג ולתקינות הפוליטית של דורות מאוחרים יותר של חוקרים, מאשר לכוונותיו של הכותב...".12
סוגיית השם של אקוויאנו/ואסה מדגימה את הזהויות המורכבות והדינאמיות שצמחו מתקופת סחר העבדים ברחבי העולם האטלנטי בכלל, ובעולם האטלנטי השחור בפרט. אצל אקוויאנו/ואסה, כמו אצל כותבים נוספים, קשה למתוח קו הפרדה בין זהויות של אפריקנים מאפריקה, של אפריקנים־אמריקנים ושל אפרו־בריטים. מורכבות כזאת לא הייתה ייחודית לאזורים דוברי אנגלית, והיא ניכרת באזורים דוברי צרפתית, פורטוגלית ועוד. אפריקנים במוצאם (לרבות בני תערובת רבים) היו קריאולים מבחינה חברתית ותרבותית. רובם המכריע היו לנוצרים שטיפחו זהויות רב־תרבותיות כגשר בין החברות והתרבויות הרלוונטיות בעבורם בעולם האטלנטי. אקוויאנו/ואסה עצמו רצה לקבוע את מרכז חייו בלונדון מאז שהיה עבדו של קצין בצי הבריטי. הוא הצליח לממש זאת רק בשני העשורים האחרונים לחייו, ועם זאת ראה עצמו אפריקני ובעל מחויבות להיאבק נגד סחר העבדים.
בין שכחה לזיכרון
לאחר הצלחת המאבק לביטולו של סחר העבדים על פי חוק בתחילת המאה התשע עשרה, הלך ספרו של אקוויאנו/ואסה ונשכח. בשנות השישים של המאה העשרים הוא זכה לעניין מחודש, והפך מאז לטקסט יסוד הן לצורך לימודי אפריקה, הן בלימוד אמריקנים ממוצא אפריקני באמריקה ובאירופה, וכמובן בחקר סחר העבדים והעבדות האטלנטית. המחקר בנושא זה נוטה להיות מחקר כמותני, ונשען בעיקר על המקורות הקיימים שאותם הותירו המשעבדים. אולם אלה לא התעניינו במשועבדים כבני אדם ולא בחוויותיהם האישיות. המחקר הכמותני הנשען על תיעוד זה מדגיש נושאים מסוימים ומתעלם מאחרים. לכל היותר הוא מסרטט הקשר כללי, אך ללא התיעוד שהותירו משועבדים כמו אקוויאנו/ואסה אין בו דיי כדי להבין את חוויותיהם.
האוטוביוגרפיות הנדירות של משועבדים שנולדו באפריקה חשובות לא רק משום שהן מתעדות יריעה רחבה יותר של שרשרת השעבוד, אלא כי בדרך זו הן מאפשרות ממד השוואתי במחקר, למשל בין עבדות באפריקה מול אמריקה. כמו כן הן מאפשרות הצצה נדירה אל ההיסטוריה האפריקנית ואל הממד האפריקני של סחר העבדים. מספרו של אקוויאנו/ואסה אפשר ללמוד איך פעל הצד האפריקני בסחר העבדים: החל בשאלות כיצד שועבדו התושבים, בידי מי, כיצד אורגן תהליך ההובלה אל החוף, וכלה במכירת המשועבדים ובכליאתם על החוף עד העמסתם על האוניות. הביוגרפיה שלו מרתקת גם היסטוריונים של מערב אפריקה הקדם קולוניאלית, ובמיוחד של חברת איבו בדרום מזרח ניגריה של היום, שאותה הוא תיאר.
ולבסוף, סיפורי העבדות והחופש חיוניים לא רק למחקר, אלא גם לעיצוב הזיכרון של העבדות ושל הסחר בעבדים: זיכרונות אישיים של צאצאי משועבדים/ות וזיכרונות קולקטיביים של קהילות ואומות. דמותו של אקוויאנו/ואסה מופיעה במוזיאונים ובמפעלי הנצחה שונים ברחבי העולם, ובמיוחד בבריטניה, לציון המאבק שהביא להטלת האיסור החוקי על סחר העבדים. העובדה שמהדורות חדשות של האוטוביוגרפיה של אקוויאנו/ואסה ממשיכות לראות אור בימינו, הן בשפת המקור והן בתרגומים לשפות אחרות, מעידה על העניין ועל החשיבות הגדולה שעדיין מיוחסים לספר ולכותבו, יותר ממאתיים ועשרים שנה לאחר פרסומו.
ד"ר אלה קרן
פרק ראשון
המחבר מתאר את ארצו, את אורחות חייה ומנהגיה - עשיית צדק - אֶמבּרֶנצֶ'ה - טקס הנישואים ודרכי בידור עממיות - אורח החיים - לבוש - ייצור - בנייה - מסחר - חקלאות - מלחמה ודת - אמונות תפלות של הילידים - טקסי ההלוויה של הכוהנים או הקוסמים - שיטות מיוחדות לגילוי רעל - כמה רמזים בנוגע למוצאם של בני ארצו של המחבר ודעותיהם של כותבים שונים בעניין זה.
אני מאמין שלאנשים המפרסמים את סיפור חייהם קשה לחמוק מהאשמה ביהירות, וזה גם אינו החיסרון היחיד המכביד על מלאכתם: לרוע מזלם, רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, אנחנו מאמינים לסיפורים יוצאי דופן, ומסיפורים מובנים מאליהם אנחנו נוטים להירתע בסלידה ולהאשים את המחבר באיוולת. על פי רוב, אנשים חושבים שרק סיפורי חיים השופעים אירועים רבי חשיבות או מרשימים ראויים לקריאה או לזיכרון, או בקצרה, אלה המעוררים מידה רבה של התפעלות או רחמים. לעומת זאת, את כל האחרים הם דנים לבוז ולשכחה. לפיכך, אני מודה, יש סיכון מסוים בכך שאדם אלמוני מן השורה, ועוד זר, יתבע את תשומת לבו הסובלנית של הציבור, בייחוד מאחר שאני מכיר בכך שאינני מציג כאן סיפור של קדוש או של גיבור וגם לא של רודן. אני מאמין שמעטים האירועים בחיי שלא אירעו גם לרבים אחרים. אכן ההתרחשויות רבות, ואילו הייתי מחשיב את עצמי לאירופאי, הייתי עשוי לומר כי סבלי היה רב מאוד; אך כשאני משווה את גורלי לגורלם של מרבית בני ארצי, אני רואה את עצמי כחביב במיוחד על האל, ומכיר בחסדה של ההשגחה העליונה בכל אירוע שהתרחש בחיי. לפיכך, אם הסיפור אינו נשמע מעניין מספיק כדי למשוך תשומת לב כללית, אניח למניע שבגללו כתבתי אותו להיות תירוץ כלשהו לפרסומו. אין בי מספיק יהירות מטופשת כדי לצַפות שיַקנה לי חיי נצח או מוניטין ספרותי. אם הוא יעניק סיפוק כלשהו לחבריי הרבים, שעל פי בקשתם הוא נכתב, או יקדם את האינטרס ההומני ולו במקצת, הרי המטרות שלשמן נכתב יושגו במלואן, וכל שאיפות ליבי יתממשו. על כן זכרו נא כי מתוך רצון להימנע מביקורת, אינני שואף לשבחים.
אותו חלק מאפריקה הידוע בשם גינאה, שבו מתרחש הסחר בעבדים, משתרע לאורך כמעט חמשת אלפים וחמש מאות קילומטר של חוף מסנגל ועד אנגולה, ומכיל מגוון ממלכות. החשובה מכולן היא ממלכת בֶּנין, הן בשל גודלה ונכסיה, תרבותה העשירה ואדמותיה הפוריות, והן בשל עוצמת המלך המושל בה, מספר התושבים שלה וטבעם הלוחמני. היא ממוקמת כמעט מתחת לקו13 ומתפרשׂת לאורך כמאתיים ושבעים קילומטר של חוף, אבל מתפשטת גם למעמקי אפריקה, למרחק שאני מאמין כי שום נוסע לא חקר עד כה; היא מסתיימת, כנראה, רק הרחק בגבול קיסרות חבש, כמעט אלפיים וארבע מאות קילומטר מתחילתה. הממלכה מחולקת לאזורים או למחוזות רבים; באחד המחוזות הנידחים והפוריים ביותר מאלה נולדתי בשנת 1745 בעמק מקסים ומשגשג הנקרא אֶסָאקָה. כפי הנראה, המחוז נמצא במרחק ניכר מאוד מעיר הבירה של בּנין ומחוף הים, מכיוון שמעולם לא שמעתי על אנשים לבנים או על אירופאים, וגם לא על הים. גם תלותנו במלך בּנין הייתה כמעט סמלית, כי את כל תפקידי הממשל, למיטב הבנתי המוגבלת, מילאו הצ'יפים, או זקני המקום.
אורחות החיים והממשל של עם שיש לו קשרי מסחר מעטים עם ארצות אחרות הם לרוב פשוטים מאוד, ותולדות משפחה אחת או כפר אחד יכולות לשמש דוגמה לעם כולו. אבי היה אחד מאותם זקנים או צ'יפים שהזכרתי, וכונה אֶמבּרֶנצֶ'ה; מונח המציין, ככל הזכור לי, תואר כבוד רם ביותר ומסמל בשפתנו סימן של גדולה. אנחנו מעניקים את הסימן לאדם הזכאי לו באמצעות חיתוך העור בחלקו העליון של מצחו ומשיכתו למטה עד הגבות, ובמצב זה משפשפים אותו ביד חמימה עד שהוא מתכווץ לצלקת בולטת ועבה בחלקו התחתון של המצח. מרבית השופטים ואישי הציבור היו מסומנים כך, ואבי נשא את הסימן במשך תקופה ארוכה. ראיתי כיצד מעניקים אותו לאחד מאחיי, וגם אני נועדתי לקבל אותו מידי הוריי.
אותם אֶמבּרֶנצֶ'ה, או צ'יפים, יישבו סכסוכים והענישו על פשעים. למטרה זו הם התכנסו תמיד יחד. בדרך כלל היו ההליכים קצרים, וברוב המקרים הם החליטו על פי החוק של מידה כנגד מידה. אני זוכר גבר שעמד למשפט אצל אבי והשופטים האחרים על חטיפת ילד, ואף־על־פי שהיה בנו של צ'יף, או דיין, נגזר עליו לפצות את הקורבן בעבד או בשפחה. על ניאוף, לעומת זאת, הוטל לפעמים עונש של עבדות או מוות - עונש שאני מאמין כי כמעט כל עמי אפריקה מטילים על מעשה זה14 - עד כדי כך הם מקדשים את כבוד מיטת הכלולות, ועד כדי כך הם קנאים לנאמנות נשותיהם.
אני זוכר מקרה כזה שבו השופטים הרשיעו אישה בניאוף, וכנהוג מסרו אותה לידי בעלה כדי שיעניש אותה. בהתאם לפסיקה הוא החליט להמית אותה, אך ממש לפני ההוצאה להורג התגלה שהיא אֵם מניקה, ומאחר שלא נמצאה אישה שתמלא את תפקיד המינקת, חסו על חייה בזכות הילד. הגברים, לעומת זאת, אינם נאמנים לנשותיהם באותה מידה המצופה מהן. הם מתירים לעצמם לשאת כמה נשים, אם כי רק לעיתים רחוקות יותר משתיים.
כך עורכים שם נישואים: על פי רוב מאָרסים הורי שני הצדדים את בני הזוג בעודם צעירים (אם כי ידוע לי שיש גברים המאָרסים את עצמם). בהזדמנות זו עורכים משתה, החתן והכלה קמים בקרב כל חבריהם שהתכנסו לכבוד האירוע, והחתן מכריז כי מעתה ואילך תיחשב הכלה לאשתו ואסור לכל אדם אחר לחזר אחריה. מייד מכריזים על כך בכל הסביבה, ואז הכלה פורשת מהאירוע. זמן מה לאחר מכן מביאים ההורים את הכלה אל בית בעלה, ואז נערך משתה נוסף שמוזמנים אליו קרובי המשפחה משני הצדדים. ההורים מוסרים אותה לידי החתן בלוויית ברכות רבות וקושרים סביב מותניה שרוך כותנה בעובי של נוצת אווז, שרק נשים נשואות רשאיות לענוד. עכשיו היא נחשבת לאשתו באופן מושלם. באותה הזדמנות מקבל הזוג הצעיר את הנדוניה, הכוללת בדרך כלל חלקות אדמה, עבדים, בקר, כלי בית ומכשירי חקלאות. את הדברים הללו מציעים חבריהם של שני הצדדים, ונוסף על כך הורי החתן מעניקים מתנות להורי הכלה, שלפני הנישואים נחשבה לרכושם, אבל אחריהם היא נחשבת לרכושו הבלעדי של הבעל. עם תום הטקס מתחיל המשתה, הנחגג בהדלקת מדורות ובקריאות שמחה רמות המלוות במוזיקה ובריקודים.
אנחנו עם שכמעט כולו רקדנים, מוזיקאים ומשוררים, ולכן כל אירוע חשוב, כמו שיבה מקְרב אחרי ניצחון, או כל סיבה לשמחה ציבורית, נחגג בריקודים המוניים המלווים בשירים ובמוזיקה המותאמים לאירוע. המתכנסים נחלקים לארבע קבוצות הרוקדות בנפרד או בזו אחר זו, ולכל אחת אופייה הייחודי. הקבוצה הראשונה כוללת את הגברים הנשואים, שלעיתים קרובות מציגים ריקודים המדמים שימוש בכלי נשק וקרבות. אחריהם מגיעות הנשים הנשואות, הרוקדות בקבוצה השנייה. הצעירים נכללים בקבוצה השלישית, והצעירות הלא נשואות ברביעית. כל קבוצה מייצגת היבט מעניין של החיים האמיתיים, כמו הישג גדול, עבודה במשק הבית, סיפור עצוב או ספורט כפרי, ומאחר שברוב המקרים נושא הריקוד מבוסס על אירוע שהתרחש בזמן האחרון, הוא תמיד חדש. דבר זה מקנה לריקודים שלנו להט ומגוון שכמעט לא ראיתי בשום מקום אחר.15 יש לנו כלי נגינה רבים, בייחוד תופים מסוגים שונים, כלי הדומה לגיטרה וכלי אחר הדומה מאוד לפסנתר־אגודל. שני הכלים האחרונים משמשים בעיקר בתולות מאורסות, המנגנות בהם בכל החגיגות הגדולות.
מכיוון שאורח החיים שלנו פשוט, יש לנו רק מותרות מעטים. לבושם של שני המינים כמעט זהה, ובדרך כלל הוא מורכב מפיסה ארוכה של בד כותנה או מוסלין הנכרכת ברפיון סביב הגוף, בדומה במקצת לאריג הצמר הצבעוני של רמות סקוטלנד. לרוב הבד צבוע בכחול, שהוא הצבע החביב עלינו, בוהק ועמוק יותר מכל צבע כחול שראיתי באירופה, ומפיקים אותו מגרגר יער. נוסף על כך, הנשים המכובדות אצלנו מתקשטות בתכשיטי זהב שהן עונדות בשפע רב על זרועותיהן ועל רגליהן. כשהנשים אינן מועסקות עם הגברים בעבודת האדמה, התעסוקה הרגילה שלהן היא טוויית כותנה ואריגתה, ולאחר מכן הן צובעות אותה ומכינות ממנה בגדים. הן גם מייצרות כלי חרס מסוגים רבים ומגוונים. בין השאר יש מקטרות טבק, המיוצרות באותה שיטה ומשתמשים בהן באותה צורה כמו בטורקיה.16
סגנון החיים שלנו פשוט, כי הילידים אינם מכירים עדיין את מעדני הבישול המשחיתים את הטעם: שוורים, עִזים ועופות מספקים את מרבית המזון, והם גם עושרה העיקרי של הארץ ופריטי המסחר הראשיים שלה. בדרך כלל אנחנו מבשלים את הבשר במחבת, וכדי לתבל אותו אנחנו משתמשים לפעמים גם בפלפל ובתבלינים אחרים, וכן יש לנו מלח העשוי מאפר עצים. הירקות שאנחנו אוכלים הם בעיקר פלנטיין [סוג של בננות], פקעות טארו,17 יאם [שורש], שעועית ותירס. על פי רוב ראש המשפחה אוכל לבדו, וגם לנשותיו ולעבדיו יש שולחנות נפרדים משלהם.
לפני שאנחנו טועמים מהמזון אנחנו תמיד רוחצים ידיים; אכן מנהגי הניקיון שלנו קיצוניים בכל מקרה, אבל בנסיבות האלה זהו טקס הכרחי. אחרי רחיצת הידיים אנחנו נוסכים נסך - שופכים חלק קטן מהמשקה על הרצפה
וזורקים חלק קטן מהמזון במקום מסוים למען רוחות קרובי המשפחה המתים, אשר הילידים מאמינים כי הן שולטות בהתנהגותם ושומרות עליהם מכל רע.
כלל אין מכירים שם משקאות אלכוהוליים חזקים; המשקה העיקרי הוא יין דקלים, ומפיקים אותו מעץ בעל אותו השם באמצעות חריצת נקב בחלקו העליון, שאליו מחברים כלי קיבול גדול מקליפת דלעת. לפעמים עץ יחיד מניב שלושה או ארבעה גלונים בלילה אחד. כשהנוזל נשאב לראשונה יש בו מתיקות ערֵבה, אבל בתוך כמה ימים טעמו הופך לאלכוהולי, אם כי מעולם לא ראיתי אדם שהשתכר ממנו. אותו העץ מניב גם אגוזים ושמן. מוצרי המותרות העיקריים הם בשׂמים. סוג אחד הוא עץ המפיץ ניחוח מענג, והאחר הוא מעין עפר, שכאשר זורקים מעט ממנו לתוך האש הוא מפיץ ניחוח עז ביותר.18 את העץ אנחנו טוחנים לאבקה ומערבבים אותה בשמן דקלים, וגברים ונשים כאחת מתבשמים בו.
בבתים אנחנו מתמקדים בנוחות יותר מאשר בקישוט. לכל ראש בית אב יש חלקת אדמה גדולה ומרובעת המוקפת בחפיר, בגדר, או בחומה עשויה מאדמה אדומה מוקשחת שנעשית קשה כמו לבֵנה כשהיא יבשה. בתוך המתחם עומדים הבתים שבהם מתגוררים בני המשפחה והעבדים, ואם מספרם רב, לעיתים תכופות נראה המתחם כמו כפר. במרכז ניצב המבנה הראשי המיועד לשימושו הבלעדי של ראש בית האב, והוא מכיל שני חדרים: אחד שבו הוא יושב במהלך היום עם בני משפחתו, והאחר שמור רק לקבלת פני חבריו. נוסף על אלה יש לו חדר נפרד שבו הוא ישן עם הילדים ממין זכר. משני הצדדים עומדים הבתים של נשותיו, שגם להן יש חדר נפרד ליום וללילה. מגורי העבדים ובני משפחותיהם פזורים ברחבי שאר המתחם. הבתים אף פעם אינם גבוהים יותר מקומה אחת; הם תמיד עשויים עץ או יתדות נעוצות באדמה המחוברות ביניהן בחוטרים גמישים, ומטויחים בצורה מסודרת גם מבפנים וגם מבחוץ. הגג מסוכך בקנים. בתי היום שלנו פתוחים בצדדים, אבל הבתים שבהם אנחנו ישנים סגורים תמיד, ומטויחים מבפנים בתערובת של גללי פרות כדי להרחיק את החרקים המטרידים אותנו בלילה. הקירות והרצפות של הבתים מכוסים בדרך כלל גם במחצלות. המיטות הן משטח מוגבה כמטר מעל פני הקרקע, שפרושים עליו עורות וחלקים שונים של עץ ספוגי הנקרא פלנטיין. השמיכות עשויות כותנה או מוסלין, כמו הבגדים. מקומות הישיבה הרגילים הם כמה בולי עץ, אבל יש לנו גם ספסלים, על פי רוב מבושמים, כדי לארח זרים. אלה רוב הרהיטים במשק הבית שלנו. אין צורך במיומנות רבה כדי לבנות בתים הבנויים ומרוהטים בשיטה כזאת. כל אדם הוא אדריכל מספיק למטרה זו. כל תושבי השכונה מציעים את עזרתם בבניית הבתים הללו, והם אינם מקבלים או מצפים לגמול נוסף, פרט למשתה.
מאחר שאנחנו מתגוררים במדינה שהטבע מעניק לה את חסדיו בנדיבות, רק דברים מעטים חסרים לנו וקל לספק אותם. מובן שיש לנו גם כמה ענפי ייצור. על פי רוב הם כוללים בדי כותנה, כלי חרס, תכשיטים, כלי נשק ומכשירי חקלאות, אך אלה אינם משמשים אצלנו למסחר. הסחורות העיקריות, כפי שציינתי, הן מצרכי מזון. במצב עניינים כזה אין באמת צורך בכסף, אבל יש לנו כמה מטבעות קטנים, אם יורשה לי לכנות אותם כך. הם דומים בצורתם לעוגן, אבל אינני זוכר את ערכם או את שמם.
יש לנו גם שווקים, שביקרתי בהם לעיתים קרובות עם אמי. לפעמים מגיעים אליהם מדרום־מערב גברים חסונים שעורם בצבע המהגוני. אנחנו מכנים אותם אוֹיֶה־איבּוֹ, מונח שמשמעותו "גברים אדומים שגרים רחוק". בדרך כלל הם מביאים לנו נשק חם, אבק שריפה, כובעים, חרוזים ודגים מיובשים. אלה האחרונים נחשבים אצלנו לנדירים ביותר, כי מקווי המים היחידים שלנו הם נחלים ומעיינות. את המצרכים האלה הם מחליפים בעצים ריחניים, באדמה ריחנית ובמלח שאנחנו מפיקים מאפר עצים.
הם תמיד מעבירים עבדים דרך אדמותינו, אבל לפני שמתירים להם לעבור דורשים מהם דיווח מדויק כיצד השיגו אותם. לפעמים אכן מכרנו להם עבדים, אבל אלה היו רק שבויי מלחמה, או אלה מאיתנו שהורשעו בחטיפה, בניאוף או בכמה פשעים אחרים שנחשבים בעינינו לנתעבים. מנהג זה של חטיפה מעורר בי מחשבה שעל אף כל ההקפדה שלנו, מטרתם העיקרית הייתה לטמון מלכודת לאנשינו. אני זוכר שהם גם נשאו איתם שקים גדולים, שזמן קצר לאחר מכן הייתה לי הזדמנות גורלית לראות כיצד הם משמשים לאותה מטרה שפלה.
ארצנו עשירה ופורייה באורח יוצא דופן, והיא מצמיחה שלל צמחים מגוונים. יש לנו שפע של תירס וכמויות גדולות מאוד של כותנה וטבק. האננס צומח אצלנו בר. הפרי הוא בערך בגודל של חרוט הסוכר הגדול ביותר וטעמו נפלא. יש לנו גם סוגים שונים של תבלינים, בעיקר פלפל, ומגוון של פירות טעימים שמעולם לא ראיתי באירופה, נוסף על מבחר של שְׂרָפִים ושפע של דבש.
אנחנו משקיעים מאמצים רבים לשפר את ברכות הטבע הללו. התעסוקה העיקרית שלנו היא חקלאות, וכולם, אפילו הנשים והילדים, מעורבים בה. לכן אנחנו מורגלים לעבודה קשה מגיל צעיר. כל אחד תורם משהו לקיום המשותף, ומאחר שאין בקרבנו בטלה, אין בינינו קבצנים. יתרונות סגנון החיים הזה מובנים מאליהם.
בעלי המטעים באיי הודו המערבית מעדיפים עבדים מבֶּנין, או בני אִיבּוֹ, על פני עבדים מכל חלק אחר של גינאה, בזכות חוסנם, תבונתם, היושרה שלהם והתלהבותם. את היתרונות האלה אנחנו חשים בבריאות הכללית של בני העם, במרץ ובפעלתנות שלהם, ואוכל להוסיף גם את יופיים. אכן אין אצלנו מומים, ואני מתכוון לעיוותי צורה. אפשר לזמֵן כמה ילידי איבו הנמצאים כעת בלונדון כדי שיתמכו בטענה זו; כי בנוגע לצבע העור, תפיסת היופי היא יחסית לחלוטין. אני זוכר שכשהייתי באפריקה ראיתי שלושה ילדים כושים19 שעורם היה חום־צהבהב, ועוד אחד שהיה ממש לבן, ואני
וכל הילידים התייחסנו לצבע העור שלהם כאל מום. גם הנשים שלנו נראו, לפחות בעיניי, חינניות באופן בלתי רגיל, ערניות וצנועות עד כדי ביישנות. לא שמעתי אף לא על מקרה אחד של הפקרות מצידן לפני הנישואים, והן גם עליזוֹת להפליא - ואכן, עליזוּת וחביבוּת הן שני המאפיינים העיקריים של בני עמנו.
את האדמה אנחנו מעבדים במישור גדול, חלקת אדמה משותפת הנמצאת במרחק כמה שעות הליכה מבתי המגורים שלנו, וכל השכנים הולכים לשם יחד. אין שימוש בבעלי חיים לעבודה החקלאית; כלי העבודה היחידים הם מעדר, גרזן, את חפירה ודְֶקֶר, או ברזל מחודד המשמש לחפירה. לפעמים תוקף אותנו ארבה המגיע בעננים גדולים, מחשיך את האוויר ומשמיד את היבול. אמנם דבר זה קורה רק לעיתים רחוקות, אבל כשהוא אכן מתרחש, נוצר רעב. אני זוכר מקרה אחד או שניים כאלה.
חלקת האדמה הזאת היא לא פעם זירת קרב, ולכן כשאנשינו הולכים לעבד את האדמה הם הולכים לא רק בחבורה אחת, אלא בדרך כלל גם לוקחים איתם כלי נשק, מחשש להפתעה. כשהם חוששים מפלישה הם מגִנים על הדרכים המובילות לבתיהם באמצעות מוטות הנעוצים באדמה שקצה אחד שלהם חד עד כדי כך שהוא מנקב כפות רגליים, ולרוב טבול ברעל.
ככל שאני זוכר את הקרבות הללו, נראה שהם היו פשיטות של מדינה אחת קטנה או של מחוז אחד על מחוז אחר כדי להשיג שבויים או שלל. אולי הן נגרמו בידי הסוחרים שהזכרתי קודם, שהביאו לנו את הסחורות האירופאיות. זוהי שיטה נפוצה להשגת עבדים באפריקה, ואני מאמין שעבדים רבים יותר הושגו בצורה כזאת, ובאמצעות חטיפה, מאשר בכל דרך אחרת.20 כשסוחר רוצה עבדים הוא פונה לצ'יף, מבקש אותם ממנו ומפתה אותו באמצעות מרכולתו. לא פעם נכנע הצ'יף לפיתוי בחולשת אופי ומוכר את חירותם של אחיו בני האדם באותו חוסר הסתייגות כמו סוחר נאור. לכן הוא תוקף את שכניו, ופורץ קרב נואש. אם הוא מנצח ולוקח שבויים, הוא מספק את תאוות הבצע שלו באמצעות מכירתם; אבל אם חבורתו מובסת והוא נופל לידי האויב, הוא מוצא להורג, כי הוא ידוע כמחרחר מלחמה ונחשב מסוכן מכדי לאפשר לו לשרוד. שום דמי כופר לא יצילו אותו, אם כי את כל השבויים האחרים אפשר לפדות.
יש לנו נשק חם, קשתות וחיצים, חרבות פיפיות בעלות להב רחב וכידונים, וגם מגִנים המכסים אדם מכף רגל ועד ראש. כולם לומדים להשתמש בכלי הנשק האלה; אפילו הנשים שלנו הן לוחמות, וצועדות לקרב באומץ עם הגברים. כל המחוז הוא מעין מיליציה: בהינתן אות מסוים, כגון יריית רובה בלילה, כולם קמים, אוחזים בנשק ומסתערים על האויב.
אולי ראוי לציין שכאשר בני עמנו צועדים אל השדה הם נושאים לפניהם דגל או נס אדום. פעם הייתי עֵד לקרב בחלקת האדמה שלנו. באחד הימים עבדנו שם כולנו כרגיל, כשלפתע אנשינו הותקפו. טיפסתי על עץ במרחק מה ומשם צפיתי בקרב. משני הצדדים השתתפו בו נשים רבות וגברים, וגם אמי הייתה שם בין האחרים, חמושה בחרב רחבה. אחרי שעה ארוכה של לחימה בחמת זעם, ואחרי שרבים נהרגו, זכו אנשינו בניצחון ולקחו בשבי את הצ'יף של האויב. הם נשאו אותו משם בתהלוכת ניצחון, ואף־על־פי שהציע סכום גדול של כופר בתמורה לחייו, הוא הוצא להורג.
בתולה ממעמד רם מבין אויבינו נהרגה בקרב, וכלי הנשק שלה עמד לתצוגה בשוק שלנו, שם תמיד הוצגו כלי הנשק שנלקחו מהאויב. את השלל חילקו על פי הצטיינותם של הלוחמים. השבויים שלא נמכרו ולא נפדו נשארו אצלנו כעבדים - אבל עד כמה שונה היה גורלם מגורל העבדים באיי הודו המערבית! אצלנו הם לא עובדים יותר מחברי קהילה אחרים, ואפילו לא יותר מהאדון שלהם. גם המזון, הביגוד והמגורים כמעט זהים לאלה של שאר חברי הקהילה. נאסר עליהם לאכול בחברתם של אלה שנולדו חופשיים, אך חוץ מזה כמעט אין הבדל ביניהם, פרט לדרגת החשיבות הגבוהה יותר שיש בארצנו לראש בית האב והסמכות שיש לו על פני כל חלקי משק הבית. לכמה מאותם עבדים יש אפילו עבדים משלהם, השייכים להם ומשרתים אותם.
אשר לדת, הילידים מאמינים כי יש בורא אחד אשר ברא הכול, הוא מתגורר בשמש, וכרוכה סביבו חגורה שאינה מאפשרת לו לאכול או לשתות; אך לדברי אחדים מהם, הוא מעשן מקטרת, שהיא התענוג החביב עלינו. הם מאמינים כי הוא שולט באירועים, בייחוד במקרי מוות או במקרי שבי; אבל אשר לאמונה בחיי נצח, אינני זוכר ששמעתי עליה אי־פעם, אך יש כאלה המאמינים בגלגול נשמות במידה מסוימת. הם מאמינים כי הרוחות שאינן מתגלגלות לגוף אחר, כמו אלה של חברינו ובני משפחתנו היקרים, משגיחות עליהם תמיד ושומרות עליהם מפני רוחות רעות ואויבים. מסיבה זו, לפני שהם אוכלים, כפי שראיתי, הם תמיד מניחים למענן על הקרקע מנה קטנה מהבשר ומוזגים מעט מהמשקה; ולעיתים קרובות הם מקריבים ליד קבריהן קורבנות של דם חיות או עופות. הייתי קשור מאוד לאמי, וכמעט תמיד הייתי לצידה, וכשהלכה להקריב את הקורבנות הללו ליד קבר אמה, שהיה מעין סוכת סכך מבודדת, התלוויתי אליה לפעמים. שם היא נסכה את הנסך והעבירה את רוב שעות הלילה בזעקות ובקינה. לעיתים קרובות הייתי מבועת מאוד באירועים האלה. הזעקות של אמי העצימו את בידודו של המקום, את חשכת הלילה ואת טקס הקורבן, שהוא מטבעו קודר ונורא; וכל הדברים האלה שהצטרפו לקריאות הציפורים הנוגות שפקדו מקומות מעין אלה שיוו למקום אווירת אימה בל־תתואר.
אנחנו מחשבים את השנה מהיום שבו השמש חוצה את הקו, ועם שקיעתה באותו הערב עולה צעקה בכל רחבי הארץ; אני יכול להעיד על כך לפחות מהיכרותי עם הסביבה שלנו. באותו הזמן משמיעים בני העם רעש גדול ברעשנים דומים מאוד לרעשני הנצרים שילדים משחקים בהם שם, אבל הרבה יותר גדולים, ונושאים את ידיהם השמימה כדי לבקש ברכה. באירוע הזה הם מקריבים את הקורבנות החשובים ביותר; ואת הילדים אשר החכמים שלנו מנבאים שיהיו בני מזל הם מציגים בפני אנשים שונים. אני זוכר שרבים באו לראות אותי, וגם לקחו אותי אל אחרים לאותה מטרה. הם נוהגים להקריב קורבנות רבים, במיוחד בלילות ירח מלא, בדרך כלל שניים בעונת האסיף, לפני הוצאת היבול מהאדמה. כשהם הורגים בעלי חיים צעירים, לפעמים הם מעלים חלקים מהם כקורבן. הקורבנות הללו, כשמעלה אותם אחד מראשי בתי האב, משמשים את הכלל. אני זוכר שאכלנו מהם לעיתים קרובות בביתו של אבי ובביתו של דודי, וגם בני המשפחה שלהם נכחו שם. חלק מהקורבנות נאכלים בלוויית ירק מריר. היה לנו פתגם שנהגנו לומר לכל אדם בעל מזג כעוס: אם יאכלו אותו, יש לאכול אותו בלוויית ירק מריר.
קיימנו מנהג ברית מילה כמו היהודים, וכמוהם הקרבנו קורבנות וערכנו משתה באותו המעמד. גם בדומה להם, הילדים קיבלו שמות שציינו אירוע כלשהו, נסיבות או נבואה מבשרת טובות שניתנה להם בעת לידתם. לי קראו אוֹלָאוּדָה, שם המסמל בשפתנו תהפוכות גורל, אבל גם הצלחה ואדם בר מזל, רהוט בדיבורו ובעל קול רם. אני זוכר שאף פעם לא חיללנו את שמו של מושא סגידתנו; להפך, הוא תמיד הוזכר ביראת כבוד רבה ביותר. כלל לא הכרנו קללות או את כל מילות הגידוף והגנאי המוצאות את דרכן בקלות ובשפע רב אל שפות עמים מתורבתים יותר. הביטויים היחידים מסוג זה שאני זוכר היו "שתירקב", "שתתנפח" וכן "שתטרוף אותך חיה רעה".
הערתי קודם שילידי אזור זה של אפריקה מקפידים מאוד על ניקיון. הרגל הכרחי זה של נימוס היה מבחינתנו חלק מהדת, ולכן היו לנו מנהגי היטהרות ורחצה רבים; למעשה, אם זיכרוני אינו מטעני, הם היו רבים כמעט כמו אלה של היהודים, וגם נעשה בהם שימוש באותם מקרים. מי שנגע במתים בכל עת היה מחויב להתרחץ ולטהר את עצמו לפני שייכנס לבית מגורים או ייגע בכל אדם או מזון. וגם כל אישה, בימים מסוימים, לא הורשתה להיכנס לבית מגורים או לגעת בכל אדם או בכל מזון. אני אהבתי כל כך את אמי עד שלא יכולתי להתרחק ממנה או להימנע מלגעת בה בכמה מאותן תקופות, ולכן נאלצתי להישאר מבודד איתה בבית קטן שנבנה למטרה זו עד שהוקרב קורבן, ואחר כך היינו טהורים.
אף־על־פי שלא היו לנו מקומות פולחן ציבוריים, היו לנו כוהנים וקוסמים־מרפאים, שנקראו גם חכמים. אינני זוכר אם אלה היו תפקידים נפרדים או אם אותם אנשים מילאו אותם, אבל בני העם התייחסו אליהם בכבוד רב. הם חישבו למעננו את הזמנים וניבאו אירועים, כפי שמרמז שמם, כי כינינו אותם אָה־אָפוֹאֶה־וֵויי־קָה, מונח המציין מחַשבים או אנשי שנה, ושנה נקראת בשפתנו אָה־אָפוֹאֶה. הם גידלו זקן, וכשמתו הבנים שלהם תפסו את מקומם. רוב הכלים וחפצי הערך שלהם נקברו איתם. גם מקטרות וטבק נטמנו בקבר עם הגופה, שהייתה תמיד מבושמת ומקושטת, והקריבו לכבודם בעלי חיים. אף לא אחד השתתף בהלוויה שלהם מלבד בני אותו המקצוע או אותו השבט. אלה קברו אותם אחרי שקיעת החמה, ותמיד חזרו מהקבר בדרך שונה מזו שבה הלכו אליו.
הקוסמים היו גם המרפאים או הרופאים שלנו. הם נהגו לבצע הקזת דם באמצעות כוסות רוח, והצליחו מאוד בריפוי פצעים ובסילוק רעלים. היו להם גם שיטות יוצאות דופן לגלות מקרי קנאה, גניבה והרעלה, ואין ספק שהצלחתן נבעה מההשפעה הבלתי מוגבלת שהייתה להם על תמימותם של בני העם ועל האמונות התפלות שלהם. אינני זוכר מה היו השיטות האלה, מלבד השיטה לגילוי מקרי הרעלה: נחרתו בזיכרוני מקרה אחד או שניים, ואני מקווה שהתיאור שאוסיף כאן לא ייחשב לא קשור לעניין, כי הוא יכול לשמש דוגמה לשיטות האחרות שבהן עדיין משתמשים הכושים באיי הודו המערבית. אישה צעירה הורעלה, אבל אף אחד לא ידע מי עשה זאת. הרופאים הורו לכמה אנשים להרים את הגופה ולשאת אותה אל הקבר, וברגע שהרימו אותה אל כתפיהם, הם נראו כאילו נתקפו באיזה דחף פתאומי,21 והם רצו אנה ואנה ולא יכלו לעצור. לבסוף, אחרי שחלפו ללא פגע בין כמה קוצים ושיחים דוקרניים, הגופה נפלה מידם ליד אחד הבתים והכתימה אותו
תוך כדי נפילה; בעל הבית, שנעצר, הודה מייד בהרעלה.22 הילידים נזהרים מאוד מרעלים - כשהם קונים פריט מזון, המוכֵר מנשק אותו מכל הצדדים לעיני הקונה כדי להראות לו שאינו מורעל, ואותו הדבר נעשה כשמגישים בשר או משקה, בייחוד לאדם זר.
יש לנו נחשים מסוגים שונים, שאחדים מהם נחשבים למבשרי טובות כשהם מופיעים בבתים שלנו, ובהם אנחנו אף פעם לא פוגעים. אני זוכר שניים מאותם נחשים מבשרי טובות, שכל אחד מהם היה עבה כמו שוֹק רגלו של גבר וצבעו היה דומה לצבע דולפין במים, שהזדחלו במקרים שונים לתוך בית הלילה של אמי, שם ישנתי איתה תמיד, והצטנפו בו, ובשני המקרים הם קראו כמו תרנגול. כמה מהחכמים שלנו רצו שאגע בנחשים האלה כדי שהאותות הטובים ישפיעו עליי, וזה מה שעשיתי, כי הם בכלל לא היו מזיקים ואִפשרו לגעת בהם בלי התנגדות. אחר כך הכניסו אותם לכלי חרס גדול ופתוח והניחו אותו לצד הדרך הראשית. אבל כמה מהנחשים שלנו היו ארסיים, ויום אחד חצה אחד מהם את הדרך כשעמדתי בה ועבר בין כפות הרגליים שלי בלי לנסות לגעת בי, להפתעתם הרבה של אנשים רבים שראו זאת. החכמים, וגם אמי ושאר האנשים, פירשו את התקריות האלה כאותות יוצאי דופן המבשרים לי טובות.
זוהי התמונה הבלתי מושלמת שמספק לי זיכרוני על אודות אורחותיהם ומנהגיהם של בני העם שבקרבו נשמתי את נשימתי הראשונה. וכאן איני יכול שלא לציין דבר שהרשים אותי בעוצמה רבה זה מכבר, והוא הדמיון הרב שאפילו תיאור זה, ככל שאינו מושלם, מעלה בין אורחות החיים והמנהגים של בני ארצי לבין חייהם של היהודים לפני שהגיעו לארץ המובטחת, ובייחוד חיי האבות כשהיו עוד במצב הפסטורלי המתואר בספר בראשית - דמיון אשר הוא כשלעצמו מעורר בי את המחשבה כי עַם אחד מקורו באחר. אכן זו היא דעתו של דוקטור ג'יל,23 שבפרשנותו לספר בראשית מסיק בכישרון רב מהי שושלת היוחסין של אפריקאים בני אָפֶר ואָפְרָה,24 צאצאיו של אברהם מאשתו־פילגשו קטוּרה (היא מוזכרת בשני התארים). גם דוקטור ג'ון קלארק, לשעבר הכומר25 הראשי של סארוּם, תומך בדעה זו בספרו Truth of the Christian Religion (האמת של הדת הנוצרית [1743]). שני המחברים כאחת מייחסים לנו מקור זה. טענותיהם של שני האדונים זוכות לאישור נוסף בכרונולוגיה של ספרי הקודש שכתב הכומר ארתור בֶּדפורד, ואם נדרש אימות נוסף, הרי שהדמיון בהיבטים רבים כל כך מספק עדות חזקה התומכת בדעה זו. כמו בני ישראל הקדמונים, היה השלטון שלנו בידי הצ'יפים או השופטים, החכמים וזקני העדה. לראש בית האב הייתה סמכות על בני משק ביתו, הדומה לזו המיוחסת לאברהם ולאבות האחרים. חוק של מידה כנגד מידה שימש אותנו כמעט בכל המקרים, כמו אצלם, ודומה שאפילו הדת שלהם האצילה עלינו קרן אור מתפארתה, גם אם נשברה ונשׁחקה בדרכה או האפילו עליה ענני הזמן, המסורת והבּוּרות שאולי אפפו אותה - כל זאת מפני שהייתה נהוגה אצלנו ברית מילה (מנהג שאני מאמין כי הוא ייחודי לבני עמנו), והיו לנו גם קורבנות וזבחים, רחצות והיטהרויות באותם זמנים כמוהם.
אשר להבדלי הצבע בין האפריקאים בני האיבו לבין היהודים המודרניים, לא אתיימר להסביר אותם. נושא זה העסיק את עטם של אנשים גאונים וגם מלומדים, והוא הרבה מעל לכוחותיי. אך הכומר המוכשר והנכבד ביותר, מר ת' קלָרקסון,26 הגדיר את הסיבה בחיבור שזכה להערכה רבה, "Essay on the Slavery and Commerce of the Human Species" ("מאמר על העבדות ועל הסחר בבני אדם", [1786]) באופן הנותן מענה מיידי לכל התנגדות לעניין, ובעיניי, לפחות, משכנע לחלוטין. לכן אתייחס לתיאוריה המוצגת בחיבור,27 ואסתפק בהצגת עובדה כפי שתיאר אותה דוקטור מיטשל:28 "הספרדים אשר התגוררו באזור החם של אמריקה הפכו לאורך זמן שחומים כמו האינדיאנים הילידים אצלנו בווירג'יניה, ואת זה ראיתי במו עיניי." יש דוגמה נוספת29 של התיישבות פורטוגלית במיטוֹמבָּה, נהר בסיירה לאון, שבה התושבים הם בני תערובת של הפורטוגלים הראשונים שגילו את המקום והילידים, ועכשיו הפכו בצבע עורם ובשערם המקורזל לכושים מוחלטים, אם כי הם עדיין מכירים באופן שטחי את השפה הפורטוגלית.
אני מקווה שדוגמאות אלה, ודוגמאות רבות מאוד שאפשר להוסיף עליהן, המוכיחות כיצד צבע עורם של אותם בני אדם משתנה בתנאי אקלים שונים, יסייעו גם להפיג את הדעות הקדומות שיש לאנשים מסוימים כנגד ילידי אפריקה בגלל צבע עורם. הרי אין ספק שמוחם של הספרדים לא השתנה עם צבע עורם! האם אין מספיק גורמים שאפשר לייחס להם את נחיתותם הברורה של האפריקאים מבלי להגביל את טוּבוֹ של אלוהים ומבלי להניח שהוא נמנע מלהעניק הבנה לברואיו, שהם ללא ספק בצלמו ובדמותו, רק משום ש"גולפו מהָבְנֶה" [עץ שצבעו שחור]? האם אי־אפשר לייחס זאת באופן טבעי למצבם? כשהם באים בקֶרֶב האירופאים הם אינם מכירים את שפתם, את דתם, את אורחותיהם ואת מנהגיהם. האם מישהו טורח ללמד אותם את הדברים הללו? האם מתייחסים אליהם כמו אל בני אדם? האם אין זה נכון שהעבדות עצמה מדכאת את הנפש ומחסלת את כל הלהט שבה וכל רגש נעלה? אבל יותר מכול, אֵילו יתרונות אין לעמים מעודנים על פני עמים פראים שאינם בני תרבות? ראוי שהאירופאי המלוטש והיהיר יזכור כי גם אבותיו היו פעם כמו האפריקאים, חסרי תרבות ואפילו פראים. האם הטבע יצר אותם נחותים מצאצאיהם? האם גם הם היו צריכים להפוך לעבדים? כל מוח רציונלי משיב, לא. ראוי שהרהורים מעין אלה ימוססו את גאוות עליונותם, יהפכו אותה לאהדה למחסורם ולסבלותיהם של אחיהם שחומי העור, ויאלצו אותם להכיר בכך שהבנה אינה מוגבלת למראה או לצבע עור. אם כאשר הם מביטים סביב בעולם הם חשים התרוממות רוח, עליהם לשלב בה נדיבות כלפי אחרים והכרת טובה לאלוהים, אשר "וַיּוֹשֶׁב כָּל עַמְמֵי בְנֵי אָדָם מִדָּם אֶחָד עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה וַיַּצֵּב זְמַנִּים קְבוּעִים וּגְבוּלוֹת מוֹשָׁבָם"30 ואשר חוכמתו אינה חוכמתנו ולא דרכינו דרכיו.

מבוא
באוגוסט 2017 פרסם העיתון הבריטי הגארדיאן את רשימת 100 הספרים הטובים ביותר שראו אור אי פעם, שאינם ספרות "יפה".1 בין השמות הידועים של אנשי/נשות מחקר, הגות ופוליטיקה כמו צ'רלס דארווין, ג'ון מיינרד קיינס, וירג'יניה וולף, תומס קון, וינסטון צ'רצ'יל ונעמי קליין, מופיע אולאודה אקוויאנו, כותב הספר שבידיכם: הסיפור המעניין על חייו של אולאודה אקוויאנו; או גוסטבוס ואסה, האפריקאי. איך ומדוע זכה לכבוד הזה ספר שהתפרסם לפני יותר ממאתיים ועשרים שנה, ונכתב בידי אדם עלום בעיני רובנו? במבוא זה נתחיל לפענח את קסמם של הספר ושל כותבו, אך כדי להבין אותם במלואם, כדאי להמשיך לסיפור עצמו.
אקוויאנו/ואסה (1797-1745; שנת הלידה משוערת) חי כ-52 שנים אינטנסיביות. הוא נולד בחברת איבו, באזור דרום־מזרח ניגריה של ימינו. בהיותו כבן 11 הוא נחטף, שועבד, הובל לאמריקה באוניית עבדים, והפך לעבדו של קצין צי בריטי, אשר שינה את שמו של העבד הצעיר לגוסטבוס ואסה. לאחר שמונה שנות עבדות שבמהלכן התנצר אקוויאנו/ואסה ולימד את עצמו לקרוא ולכתוב, הוא נמכר לבעל אוניית עבדים, ומאוחר יותר לסוחר אמריקני שפעל באיים הקריביים. על אף אופייה הנצחי בדרך כלל של העבדות האטלנטית, העבדות של אפריקנים ביבשת אמריקה, וכנגד כל הסיכויים, הצליח אקוויאנו/ואסה לקנות את חירותו בשנת 1766. עשרים שנותיו הראשונות כעבד משוחרר היו מגוונות בעיסוקים ובנסיעות ברחבי העולם. בשנות השמונים הוא התיישב בלונדון, כתב את האוטוביוגרפיה שלו ונרתם למאבק למען ביטולו של סחר העבדים עם קומץ חברים בארגון "בני אפריקה". בשנת 1792 הוא נישא לאישה בריטית ובנה איתה משפחה. מהלך חייו החל אפוא בחירות באפריקה, עבר לחיי שעבוד באירופה ובאמריקה והסתיים בחיי חירות בבריטניה.
ספרו של אקוויאנו/ואסה זכה לתהודה ציבורית גדולה עוד בחייו, ונחל הצלחה מסחרית. עד שנת 1827 ראו אור 17(!) מהדורות של הספר בעולם דובר האנגלית - בעיקר בבריטניה ובצפון אמריקה. אקוויאנו/ואסה עצמו נהנה מרווחי הספר ומת כאדם אמיד. כבר כשראה הספר אור לראשונה, בשנת 1789, נשמעו קולות שהטילו ספק באמינות סיפורו. היו שטענו כי הספר נכתב כמה עשרות שנים לאחר שהאירועים המתוארים בו התרחשו, ולכן אין לסמוך על מהימנות הזיכרונות. חברי השדולה של התומכים בעבדות ובסחר בעבדים ביקרו את הספר בניסיון לקעקע את האהדה שהוא עורר. עם זאת, רוב החוקרים בימינו סבורים כי ספרו של אקוויאנו/ואסה עומד בהצלחה במבחנים של מהימנות היסטורית, והספקנים שנותרו הם מעטים.2
כל תיעוד שהשאירו משועבדים (תמיד גם משועבדות) הוא בבחינת נס. אף שהם מנו מיליונים, השרידים שהם השאירו, בין שהיו כתובים או מסופרים, היו בודדים. תכליתם בכלכלה הגלובלית שהתפתחה מהמאה השש עשרה הייתה להיות מכשירי עבודה ותו לא. משעבדיהם לא הותירו להם זמן לפעילות שאיננה עבודה, ולימוד קרוא וכתוב נאסר עליהם בדרך כלל. לכן יש מידה רבה של התרסה בעצם קיומם של עקבות כתובים, קל וחומר באלה מהם שסיפורם נכתב ככתב אשמה כלפי חברה ותרבות אשר הצדיקה את הדה־הומניזציה באמצעות גזענות ממוסדת כדי לאפשר את זוועות העבדות. הטקסטים הספורים שכתבו משועבדים לשעבר תבעו את אנושיותם בחזרה, והתנגדו לתפיסתם כחפצים וכנחותים. הם קראו תיגר כנגד הניסיון לראות בהם מתים מהבחינה החברתית, כהגדרת העבדות של הסוציולוג האמריקני החשוב אורלנדו פטרסון.3 המשועבדים גיבשו את הקול האנושי שנשלל מהם בעבדות, הגדירו את זהותם בעצמם וקעקעו את הנחות היסוד הגזעניות שדנו אותם לחיי שעבוד. מכאן מסקנתו של חוקר ומבקר הספרות הנרי לואי גייטס שכתיבה הייתה "זירה חיונית של מאבק של שחורים בעידן הנאורות..."4.
המשועבדים שכתבו הוכיחו לא רק שאוריינות אינה מונופול "לבן", אלא שבכוחם לגבש ולהפיץ תמונה מנוגדת ורבת עוצמה של עבדות. בעוד שעבור המשעבדים היו המשועבדים מסות חסרות פנים וזהות, סטטיסטיקה של אחוזי תמותה ובלאי של "הסחורה" האנושית או קורבנות פסיבים במקרה הטוב, היו המשועבדים שתיעדו את סיפורם סוכנים פעילים בעיצוב גורלם, והצליחו בסיפוריהם לתת פנים אנושיות לעבדות ולסחר בבני אדם, לעשות להם הומניזציה ואינדיבידואליזציה.5 עם זאת, צריך לזכור שנדרשו נסיבות מיוחדות מאוד, אישיות וחברתיות, שאִפשרו לאותם משועבדים הזדמנות לגבש ייצוג עצמי ספרותי: כישורים לרכוש שפה אירופית, אולי אף לקרוא ולכתוב, והעובדה שזכו להשתחרר מעבדותם - בין שהשחרור הגיע כטובה מידי אחרים, ובין שהרוויחו את חירותם בעצמם. כך שיש להיזהר מלראות בהם כמשקפים את החוויות של שאר המשועבדים.
הספר של אקוויאנו/ואסה ראה אור בשנה היסטורית, 1789. באופן לא מתוכנן ביטא הספר ערכי יסוד של המהפכה החברתית־פוליטית, שמוקד הרעש שלה היה בצרפת, אך זעזועיה הורגשו היטב מחוצה לה. המאה השמונה עשרה כולה, ועשוריה האחרונים במיוחד, היו שנות השיא של סחר העבדים הטרנס אטלנטי, שהוביל בכפייה מיליוני אפריקנים לחיי שעבוד באמריקות. בשנים אלה בדיוק החל לתסוס המאבק הציבורי במערב אירופה, תחילה נגד סחר העבדים ובהמשך נגד העבדות עצמה. אקוויאנו/ואסה לא היה העבד המשוחרר הראשון שהתגייס למאבק זה באמצעות סיפורו האישי, אך ספרו הוא הידוע ביותר מביניהם והוא אומץ בחום בידי התנועות שהיו שותפות במאבק.
ייחודו של אקוויאנו/ואסה
סיפורו של אקוויאנו/ואסה הוא בין הטקסטים הספורים המכילים את טווח חוויות השעבוד הרחב ביותר, הנפרס לאורך כל "שרשרת" הסחר והעבדות האטלנטית: הוא נולד באפריקה, שועבד באפריקה, חווה על בשרו את המסע הרגלי האכזרי אל החוף ואת מסע התופת הימי, וחווה חיי שעבוד באמריקות. לבסוף הוא הצליח לשחרר את עצמו ונרתם למאבק נגד סחר העבדים. אקוויאנו/ואסה אף שקל לחזור לאפריקה במסגרת פרויקט פריטאון (Freetown) שבאמצעותו ניסו הבריטים ליישב בסיירה ליאון, במערב אפריקה, עבדים משוחררים מבריטניה. לאקוויאנו/ואסה היה תפקיד רשמי במיזם זה, אך הוא פרש ממנו בשל ביקורת על אופן התנהלותו.
אקוויאנו/ואסה היה חופשי במולדתו כאשר שועבד. כלומר הוא היה אפריקני במוצאו, ולא "קריאולי", כלומר ממוצא לא אמריקני, שנולד באמריקות כרוב כותבי סיפורי העבדים. אקוויאנו/ואסה היה חלק מקומץ משועבדים שנולדו באפריקה והותירו תיעוד. המשמעות של ייחוד זה כפולה. רוב מכריע בקרב מי שנולדו באפריקה לא היו קודם עבדים, אלא חוו על בשרם את האלימות העצומה שהייתה כרוכה בהפיכת אדם לעבד ובאילופו לחיי עבדות. כמו כן, רק מי ששועבדו באפריקה חוו את מסע התופת הימי בדרכם ליבשת אמריקה. השעבוד והמסע הימי היו חוויות יסוד טראומטיות, שהשפיעו באופן עמוק על חברות ותרבויות לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי, ויש להן מקום מרכזי בזיכרון של סחר העבדים.6
גם חוויות העבדות שחווה אקוויאנו/ואסה היו יוצאות דופן. רוב מכריע של המשועבדים יועדו למטעים שבהם גידלו גידולים טרופיים בעבור השוק האירופי, והם חוו חיים מפרכים ומונוטוניים שעיקרם עבדות חקלאית. לעומת זאת, אקוויאנו/ואסה היה עבד על ספינה והוא הרבה לנסוע ברחבי העולם. כך למד להכיר חלקים שונים באירופה, במזרח התיכון, באיים הקריביים ובאזורים שהיו לימים חלק מארצות הברית. כעבד־ימאי קיבל אקוויאנו/ואסה יחס אישי יותר, וזכה לתת ביטוי לכישרונותיו, גם אם באופן חלקי: כבר משלב מוקדם בשעבודו הוא הבין את חשיבות היכולת לקרוא ולכתוב, ובמאמץ רב הוא הצליח ללמוד זאת. כמו כן התמזל מזלו לנצל את התושייה שלו ולסחור למען עצמו במסגרת תפקידיו כימאי. ברווחים שצבר הצליח לקנות את חירותו.
כאמור, אקוויאנו/ואסה היה בין חלוצי הכותבים במה שפול גילרוי כינה "העולם האטלנטי השחור", אותו מרחב תרבותי משותף שנוצר בין שחורים בכל האזורים הנושקים לאוקיינוס האטלנטי: אפריקה, מערב אירופה, האיים הקריביים וצפון אמריקה.7 אמנם ספרו לא ייצג את זיכרון העבדות הראשון,8 אולם בעוד קודמיו סיפרו את סיפור חייהם לאחרים, והללו כתבו אותו או הותירו מכתבים או קטעים כתובים ולא טקסט מלא, כתב אקוויאנו/ואסה בעצמו את סיפור חייו המלא. כלומר הוא קבע את כל התכנים ושלט באופן מלא באופן הצגתם בסיפור. יתרה מכך, אקוויאנו/ואסה הוציא לאור את ספרו בעצמו, מה שהתברר בדיעבד גם כהחלטה מסחרית נבונה בשל ההצלחה שבה התקבל. סיפורו של אקוויאנו/ואסה הפך לתבנית יסוד של סיפורי עבדות וחירות שנכתבו בשפה האנגלית, שפרסומם הלך וגבר במהלך המאה התשע עשרה.
סיפורי העבדות והחירות של אקוויאנו/ואסה ושל מי שכתבו בעקבותיו כרכו יחד את האישי ואת הפוליטי. ידיעת קרוא וכתוב הפכה בהם למפתח לישועה רוחנית וארצית של שחורים ברחבי העולם האטלנטי. בכתביהם הם המחישו את הכוח המשחרר של המילים והניחו את הבסיס הספרותי והחברתי־פוליטי לסיפורי העבדים הבולטים שהתפרסמו באמצע המאה התשע עשרה.9 שניים מהם כבר תורגמו לעברית: פרדריק דאגלאס והרייט ג'ייקובס.10 עד כה קוראי עברית לא ידעו הרבה על הדור המייסד של ספרות זו. סיפורו של אקוויאנו/ואסה משלים את החסר.
סיפורו של אקוויאנו/ואסה מיוחד גם בכך שהוא משלב אוטוביוגרפיה רוחנית של שחרור, מסע מתרבות קדם נוצרית לנוצרית, ספר מסעות והרפתקאות, סיפור של עבדות ושחרור וכתב תביעה נגד הסחר בעבדים והעבדות משולב בכתב הגנה על ביטולם. החוקר פול לבג'וי מדגיש שבניגוד לרוב סיפורי העבדים דוגמת אלה של פרדריק דאגלס והרייט ג'ייקובס, סיפורו של אקוויאנו/ואסה מייצג סיפור של חופש. סיפורי חופש אלה כוללים את החוויה של אובדן החירות באפריקה, את הטראומה של המסע הימי וכן את השחרור מעבדות בדרך של בריחה, פדיון עצמי או באמצעים אחרים. אלה סיפורים של מי שחוו הן את אובדנה של החירות והן את השבתה. אמנם מדובר בחירות שונה מאוד מזו שנגזלה מהם באפריקה, אך סיפורי החופש מחדדים את הניגוד בין שעבוד לחירות. למי ששועבדו באפריקה היו גם ציפיות, חוויות ודפוסי התנגדות שונים מאלה שנולדו כבר לעבדות באמריקה, ויש בספריהם עדות להעברה תרבותית גם בתנאים של הגירה כפויה ולשימור תרבותי וליצירה מחודשת של ערכים אפריקניים באמריקות.11
סיפורו של אקוויאנו/ואסה מייצג סיפור של חופש גם כי היה במודע מסמך פוליטי המחויב למאבק בסחר העבדים. הוא לא חסך בספרו תיאורים של חוויות העבדות, שלו עצמו, ויותר מכך חוויות של עבדים אחרים ושל שחורים חופשיים או משוחררים שהופלו לרעה וחיו בחרדה מתמדת. עם זאת, הוא הקדיש תשומת לב רבה לחייו לפני השעבוד ולאחריו. בעשרים שנותיו האחרונות בלונדון הוא היה חלק מחבורת פעילים רדיקליים שפעלו למיגור סחר העבדים. בין חוויותיו משנים אלה היה ניסיון כושל לשוב לאפריקה כמיסיונר ועבודה במסגרת מיזם סיירה ליאון, שניסה ל"החזיר" אפריקנים לאפריקה. לכן נכון יותר לראות את סיפורו של אקוויאנו/ואסה לא כסיפור של עבדות, אלא כסיפור של חופש המבטא את קולם של המעטים ששרדו את העבדות.
הפוליטיקה של שמות וזהויות
סוגיית שמות המשועבדים חיונית להבנת חוויית העבדות. שלילת שמם הקודם מסמלת את שלילת זהותם והאוטונומיה שלהם. בדרך כלל נתנו להם את שם בעליהם כדי להדגיש את היותם שלוחה של אדונם וחלק מרכושו, חסרי קיום עצמי; היו שהסתפקו במתן שם פרטי. בספרה חמדת קראה טוני מוריסון לעבדים פול א', פול ב', פול ג', פול ד', וכיוצ"ב. השאלה באיזה שם מבין שני השמות יש לקרוא לאקוויאנו/ואסה היא סוגיה מורכבת ומרתקת. כותרת הספר מציגה את שני השמות של המחבר ומדגישה את שורשיו האפריקניים. אקוויאנו/ואסה הזדהה עם אפריקה, הכיר בגורל המשותף של אחיו ואחיותיו המשועבדים והביע מחויבות לשחרורם. נראה שהוא ראה את סיפורו כשליחות אלוהית וכך כתב אותו. העבד אקוויאנו, בן עם האיבו, היה ל'משה' בעבור כל האפריקנים.
ואולם, אדונו הראשון מימש את בעלותו עליו, ניסה למחוק את שמו האפריקני ולכפות עליו את השם גוסטבוס ואסה. אילו משמעויות יש לשמו הזר ואולי המוזר של מלך שבדיה מן המאה השש עשרה לאפריקני שלא מכבר שועבד, ודווקא שמו של מלך שבאופן אירוני הוביל את עמו במאבק לשחרור משלטון דיכוי דני? האם נועד שמו של מלך שניתן לעבד להגחיך אותו? אקוויאנו/ואסה אימץ את שמו "העבדותי", ולימים אף מחק את משמעותו האירונית כאשר התייצב בחזית המאבק נגד סחר העבדים. רבים מבני תקופתו ומקרב המתנגדים לסחר העבדים חשבו שהוא נבחר להוביל את בני עמו מעבדות לחירות. ייתכן שזוהי אחת הסיבות שבגללה דבק אקוויאנו/ואסה בשם גוסטבוס ואסה גם לאחר שקנה את חירותו.
סיבה אחרת יכולה להיות שמסמכי השחרור שאותם הקפיד לשאת מחשש שישועבד שוב היו על שם גוסטבוס ואסה. היו הסיבות אשר היו, ציון שמו האפריקני רק בספר ולא בחייו, העמיד בפני החוקרים של ימינו אתגר מורכב - האם להיות נאמן להגדרתו העצמית של אקוויאנו/ואסה ולכנותו כפי שהוא כינה את עצמו - גוסטבוס ואסה או להדגיש את האפריקניות של זהותו ולקרוא לו אולאודה אקוויאנו. בניגוד לבני תקופתו שקיבלו ללא עוררין את שמו "העבדותי" גוסטבוס ואסה, חוקרים בני ימינו, במיוחד חוקרי אפריקה, מעדיפים את השם אולאודה אקוויאנו. ההבדלים מעידים, לדעת לבג'וי, שסוגיית השם "נוגעת יותר לפוליטיקה של ייצוג ולתקינות הפוליטית של דורות מאוחרים יותר של חוקרים, מאשר לכוונותיו של הכותב...".12
סוגיית השם של אקוויאנו/ואסה מדגימה את הזהויות המורכבות והדינאמיות שצמחו מתקופת סחר העבדים ברחבי העולם האטלנטי בכלל, ובעולם האטלנטי השחור בפרט. אצל אקוויאנו/ואסה, כמו אצל כותבים נוספים, קשה למתוח קו הפרדה בין זהויות של אפריקנים מאפריקה, של אפריקנים־אמריקנים ושל אפרו־בריטים. מורכבות כזאת לא הייתה ייחודית לאזורים דוברי אנגלית, והיא ניכרת באזורים דוברי צרפתית, פורטוגלית ועוד. אפריקנים במוצאם (לרבות בני תערובת רבים) היו קריאולים מבחינה חברתית ותרבותית. רובם המכריע היו לנוצרים שטיפחו זהויות רב־תרבותיות כגשר בין החברות והתרבויות הרלוונטיות בעבורם בעולם האטלנטי. אקוויאנו/ואסה עצמו רצה לקבוע את מרכז חייו בלונדון מאז שהיה עבדו של קצין בצי הבריטי. הוא הצליח לממש זאת רק בשני העשורים האחרונים לחייו, ועם זאת ראה עצמו אפריקני ובעל מחויבות להיאבק נגד סחר העבדים.
בין שכחה לזיכרון
לאחר הצלחת המאבק לביטולו של סחר העבדים על פי חוק בתחילת המאה התשע עשרה, הלך ספרו של אקוויאנו/ואסה ונשכח. בשנות השישים של המאה העשרים הוא זכה לעניין מחודש, והפך מאז לטקסט יסוד הן לצורך לימודי אפריקה, הן בלימוד אמריקנים ממוצא אפריקני באמריקה ובאירופה, וכמובן בחקר סחר העבדים והעבדות האטלנטית. המחקר בנושא זה נוטה להיות מחקר כמותני, ונשען בעיקר על המקורות הקיימים שאותם הותירו המשעבדים. אולם אלה לא התעניינו במשועבדים כבני אדם ולא בחוויותיהם האישיות. המחקר הכמותני הנשען על תיעוד זה מדגיש נושאים מסוימים ומתעלם מאחרים. לכל היותר הוא מסרטט הקשר כללי, אך ללא התיעוד שהותירו משועבדים כמו אקוויאנו/ואסה אין בו דיי כדי להבין את חוויותיהם.
האוטוביוגרפיות הנדירות של משועבדים שנולדו באפריקה חשובות לא רק משום שהן מתעדות יריעה רחבה יותר של שרשרת השעבוד, אלא כי בדרך זו הן מאפשרות ממד השוואתי במחקר, למשל בין עבדות באפריקה מול אמריקה. כמו כן הן מאפשרות הצצה נדירה אל ההיסטוריה האפריקנית ואל הממד האפריקני של סחר העבדים. מספרו של אקוויאנו/ואסה אפשר ללמוד איך פעל הצד האפריקני בסחר העבדים: החל בשאלות כיצד שועבדו התושבים, בידי מי, כיצד אורגן תהליך ההובלה אל החוף, וכלה במכירת המשועבדים ובכליאתם על החוף עד העמסתם על האוניות. הביוגרפיה שלו מרתקת גם היסטוריונים של מערב אפריקה הקדם קולוניאלית, ובמיוחד של חברת איבו בדרום מזרח ניגריה של היום, שאותה הוא תיאר.
ולבסוף, סיפורי העבדות והחופש חיוניים לא רק למחקר, אלא גם לעיצוב הזיכרון של העבדות ושל הסחר בעבדים: זיכרונות אישיים של צאצאי משועבדים/ות וזיכרונות קולקטיביים של קהילות ואומות. דמותו של אקוויאנו/ואסה מופיעה במוזיאונים ובמפעלי הנצחה שונים ברחבי העולם, ובמיוחד בבריטניה, לציון המאבק שהביא להטלת האיסור החוקי על סחר העבדים. העובדה שמהדורות חדשות של האוטוביוגרפיה של אקוויאנו/ואסה ממשיכות לראות אור בימינו, הן בשפת המקור והן בתרגומים לשפות אחרות, מעידה על העניין ועל החשיבות הגדולה שעדיין מיוחסים לספר ולכותבו, יותר ממאתיים ועשרים שנה לאחר פרסומו.
ד"ר אלה קרן
פרק ראשון
המחבר מתאר את ארצו, את אורחות חייה ומנהגיה - עשיית צדק - אֶמבּרֶנצֶ'ה - טקס הנישואים ודרכי בידור עממיות - אורח החיים - לבוש - ייצור - בנייה - מסחר - חקלאות - מלחמה ודת - אמונות תפלות של הילידים - טקסי ההלוויה של הכוהנים או הקוסמים - שיטות מיוחדות לגילוי רעל - כמה רמזים בנוגע למוצאם של בני ארצו של המחבר ודעותיהם של כותבים שונים בעניין זה.
אני מאמין שלאנשים המפרסמים את סיפור חייהם קשה לחמוק מהאשמה ביהירות, וזה גם אינו החיסרון היחיד המכביד על מלאכתם: לרוע מזלם, רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, אנחנו מאמינים לסיפורים יוצאי דופן, ומסיפורים מובנים מאליהם אנחנו נוטים להירתע בסלידה ולהאשים את המחבר באיוולת. על פי רוב, אנשים חושבים שרק סיפורי חיים השופעים אירועים רבי חשיבות או מרשימים ראויים לקריאה או לזיכרון, או בקצרה, אלה המעוררים מידה רבה של התפעלות או רחמים. לעומת זאת, את כל האחרים הם דנים לבוז ולשכחה. לפיכך, אני מודה, יש סיכון מסוים בכך שאדם אלמוני מן השורה, ועוד זר, יתבע את תשומת לבו הסובלנית של הציבור, בייחוד מאחר שאני מכיר בכך שאינני מציג כאן סיפור של קדוש או של גיבור וגם לא של רודן. אני מאמין שמעטים האירועים בחיי שלא אירעו גם לרבים אחרים. אכן ההתרחשויות רבות, ואילו הייתי מחשיב את עצמי לאירופאי, הייתי עשוי לומר כי סבלי היה רב מאוד; אך כשאני משווה את גורלי לגורלם של מרבית בני ארצי, אני רואה את עצמי כחביב במיוחד על האל, ומכיר בחסדה של ההשגחה העליונה בכל אירוע שהתרחש בחיי. לפיכך, אם הסיפור אינו נשמע מעניין מספיק כדי למשוך תשומת לב כללית, אניח למניע שבגללו כתבתי אותו להיות תירוץ כלשהו לפרסומו. אין בי מספיק יהירות מטופשת כדי לצַפות שיַקנה לי חיי נצח או מוניטין ספרותי. אם הוא יעניק סיפוק כלשהו לחבריי הרבים, שעל פי בקשתם הוא נכתב, או יקדם את האינטרס ההומני ולו במקצת, הרי המטרות שלשמן נכתב יושגו במלואן, וכל שאיפות ליבי יתממשו. על כן זכרו נא כי מתוך רצון להימנע מביקורת, אינני שואף לשבחים.
אותו חלק מאפריקה הידוע בשם גינאה, שבו מתרחש הסחר בעבדים, משתרע לאורך כמעט חמשת אלפים וחמש מאות קילומטר של חוף מסנגל ועד אנגולה, ומכיל מגוון ממלכות. החשובה מכולן היא ממלכת בֶּנין, הן בשל גודלה ונכסיה, תרבותה העשירה ואדמותיה הפוריות, והן בשל עוצמת המלך המושל בה, מספר התושבים שלה וטבעם הלוחמני. היא ממוקמת כמעט מתחת לקו13 ומתפרשׂת לאורך כמאתיים ושבעים קילומטר של חוף, אבל מתפשטת גם למעמקי אפריקה, למרחק שאני מאמין כי שום נוסע לא חקר עד כה; היא מסתיימת, כנראה, רק הרחק בגבול קיסרות חבש, כמעט אלפיים וארבע מאות קילומטר מתחילתה. הממלכה מחולקת לאזורים או למחוזות רבים; באחד המחוזות הנידחים והפוריים ביותר מאלה נולדתי בשנת 1745 בעמק מקסים ומשגשג הנקרא אֶסָאקָה. כפי הנראה, המחוז נמצא במרחק ניכר מאוד מעיר הבירה של בּנין ומחוף הים, מכיוון שמעולם לא שמעתי על אנשים לבנים או על אירופאים, וגם לא על הים. גם תלותנו במלך בּנין הייתה כמעט סמלית, כי את כל תפקידי הממשל, למיטב הבנתי המוגבלת, מילאו הצ'יפים, או זקני המקום.
אורחות החיים והממשל של עם שיש לו קשרי מסחר מעטים עם ארצות אחרות הם לרוב פשוטים מאוד, ותולדות משפחה אחת או כפר אחד יכולות לשמש דוגמה לעם כולו. אבי היה אחד מאותם זקנים או צ'יפים שהזכרתי, וכונה אֶמבּרֶנצֶ'ה; מונח המציין, ככל הזכור לי, תואר כבוד רם ביותר ומסמל בשפתנו סימן של גדולה. אנחנו מעניקים את הסימן לאדם הזכאי לו באמצעות חיתוך העור בחלקו העליון של מצחו ומשיכתו למטה עד הגבות, ובמצב זה משפשפים אותו ביד חמימה עד שהוא מתכווץ לצלקת בולטת ועבה בחלקו התחתון של המצח. מרבית השופטים ואישי הציבור היו מסומנים כך, ואבי נשא את הסימן במשך תקופה ארוכה. ראיתי כיצד מעניקים אותו לאחד מאחיי, וגם אני נועדתי לקבל אותו מידי הוריי.
אותם אֶמבּרֶנצֶ'ה, או צ'יפים, יישבו סכסוכים והענישו על פשעים. למטרה זו הם התכנסו תמיד יחד. בדרך כלל היו ההליכים קצרים, וברוב המקרים הם החליטו על פי החוק של מידה כנגד מידה. אני זוכר גבר שעמד למשפט אצל אבי והשופטים האחרים על חטיפת ילד, ואף־על־פי שהיה בנו של צ'יף, או דיין, נגזר עליו לפצות את הקורבן בעבד או בשפחה. על ניאוף, לעומת זאת, הוטל לפעמים עונש של עבדות או מוות - עונש שאני מאמין כי כמעט כל עמי אפריקה מטילים על מעשה זה14 - עד כדי כך הם מקדשים את כבוד מיטת הכלולות, ועד כדי כך הם קנאים לנאמנות נשותיהם.
אני זוכר מקרה כזה שבו השופטים הרשיעו אישה בניאוף, וכנהוג מסרו אותה לידי בעלה כדי שיעניש אותה. בהתאם לפסיקה הוא החליט להמית אותה, אך ממש לפני ההוצאה להורג התגלה שהיא אֵם מניקה, ומאחר שלא נמצאה אישה שתמלא את תפקיד המינקת, חסו על חייה בזכות הילד. הגברים, לעומת זאת, אינם נאמנים לנשותיהם באותה מידה המצופה מהן. הם מתירים לעצמם לשאת כמה נשים, אם כי רק לעיתים רחוקות יותר משתיים.
כך עורכים שם נישואים: על פי רוב מאָרסים הורי שני הצדדים את בני הזוג בעודם צעירים (אם כי ידוע לי שיש גברים המאָרסים את עצמם). בהזדמנות זו עורכים משתה, החתן והכלה קמים בקרב כל חבריהם שהתכנסו לכבוד האירוע, והחתן מכריז כי מעתה ואילך תיחשב הכלה לאשתו ואסור לכל אדם אחר לחזר אחריה. מייד מכריזים על כך בכל הסביבה, ואז הכלה פורשת מהאירוע. זמן מה לאחר מכן מביאים ההורים את הכלה אל בית בעלה, ואז נערך משתה נוסף שמוזמנים אליו קרובי המשפחה משני הצדדים. ההורים מוסרים אותה לידי החתן בלוויית ברכות רבות וקושרים סביב מותניה שרוך כותנה בעובי של נוצת אווז, שרק נשים נשואות רשאיות לענוד. עכשיו היא נחשבת לאשתו באופן מושלם. באותה הזדמנות מקבל הזוג הצעיר את הנדוניה, הכוללת בדרך כלל חלקות אדמה, עבדים, בקר, כלי בית ומכשירי חקלאות. את הדברים הללו מציעים חבריהם של שני הצדדים, ונוסף על כך הורי החתן מעניקים מתנות להורי הכלה, שלפני הנישואים נחשבה לרכושם, אבל אחריהם היא נחשבת לרכושו הבלעדי של הבעל. עם תום הטקס מתחיל המשתה, הנחגג בהדלקת מדורות ובקריאות שמחה רמות המלוות במוזיקה ובריקודים.
אנחנו עם שכמעט כולו רקדנים, מוזיקאים ומשוררים, ולכן כל אירוע חשוב, כמו שיבה מקְרב אחרי ניצחון, או כל סיבה לשמחה ציבורית, נחגג בריקודים המוניים המלווים בשירים ובמוזיקה המותאמים לאירוע. המתכנסים נחלקים לארבע קבוצות הרוקדות בנפרד או בזו אחר זו, ולכל אחת אופייה הייחודי. הקבוצה הראשונה כוללת את הגברים הנשואים, שלעיתים קרובות מציגים ריקודים המדמים שימוש בכלי נשק וקרבות. אחריהם מגיעות הנשים הנשואות, הרוקדות בקבוצה השנייה. הצעירים נכללים בקבוצה השלישית, והצעירות הלא נשואות ברביעית. כל קבוצה מייצגת היבט מעניין של החיים האמיתיים, כמו הישג גדול, עבודה במשק הבית, סיפור עצוב או ספורט כפרי, ומאחר שברוב המקרים נושא הריקוד מבוסס על אירוע שהתרחש בזמן האחרון, הוא תמיד חדש. דבר זה מקנה לריקודים שלנו להט ומגוון שכמעט לא ראיתי בשום מקום אחר.15 יש לנו כלי נגינה רבים, בייחוד תופים מסוגים שונים, כלי הדומה לגיטרה וכלי אחר הדומה מאוד לפסנתר־אגודל. שני הכלים האחרונים משמשים בעיקר בתולות מאורסות, המנגנות בהם בכל החגיגות הגדולות.
מכיוון שאורח החיים שלנו פשוט, יש לנו רק מותרות מעטים. לבושם של שני המינים כמעט זהה, ובדרך כלל הוא מורכב מפיסה ארוכה של בד כותנה או מוסלין הנכרכת ברפיון סביב הגוף, בדומה במקצת לאריג הצמר הצבעוני של רמות סקוטלנד. לרוב הבד צבוע בכחול, שהוא הצבע החביב עלינו, בוהק ועמוק יותר מכל צבע כחול שראיתי באירופה, ומפיקים אותו מגרגר יער. נוסף על כך, הנשים המכובדות אצלנו מתקשטות בתכשיטי זהב שהן עונדות בשפע רב על זרועותיהן ועל רגליהן. כשהנשים אינן מועסקות עם הגברים בעבודת האדמה, התעסוקה הרגילה שלהן היא טוויית כותנה ואריגתה, ולאחר מכן הן צובעות אותה ומכינות ממנה בגדים. הן גם מייצרות כלי חרס מסוגים רבים ומגוונים. בין השאר יש מקטרות טבק, המיוצרות באותה שיטה ומשתמשים בהן באותה צורה כמו בטורקיה.16
סגנון החיים שלנו פשוט, כי הילידים אינם מכירים עדיין את מעדני הבישול המשחיתים את הטעם: שוורים, עִזים ועופות מספקים את מרבית המזון, והם גם עושרה העיקרי של הארץ ופריטי המסחר הראשיים שלה. בדרך כלל אנחנו מבשלים את הבשר במחבת, וכדי לתבל אותו אנחנו משתמשים לפעמים גם בפלפל ובתבלינים אחרים, וכן יש לנו מלח העשוי מאפר עצים. הירקות שאנחנו אוכלים הם בעיקר פלנטיין [סוג של בננות], פקעות טארו,17 יאם [שורש], שעועית ותירס. על פי רוב ראש המשפחה אוכל לבדו, וגם לנשותיו ולעבדיו יש שולחנות נפרדים משלהם.
לפני שאנחנו טועמים מהמזון אנחנו תמיד רוחצים ידיים; אכן מנהגי הניקיון שלנו קיצוניים בכל מקרה, אבל בנסיבות האלה זהו טקס הכרחי. אחרי רחיצת הידיים אנחנו נוסכים נסך - שופכים חלק קטן מהמשקה על הרצפה
וזורקים חלק קטן מהמזון במקום מסוים למען רוחות קרובי המשפחה המתים, אשר הילידים מאמינים כי הן שולטות בהתנהגותם ושומרות עליהם מכל רע.
כלל אין מכירים שם משקאות אלכוהוליים חזקים; המשקה העיקרי הוא יין דקלים, ומפיקים אותו מעץ בעל אותו השם באמצעות חריצת נקב בחלקו העליון, שאליו מחברים כלי קיבול גדול מקליפת דלעת. לפעמים עץ יחיד מניב שלושה או ארבעה גלונים בלילה אחד. כשהנוזל נשאב לראשונה יש בו מתיקות ערֵבה, אבל בתוך כמה ימים טעמו הופך לאלכוהולי, אם כי מעולם לא ראיתי אדם שהשתכר ממנו. אותו העץ מניב גם אגוזים ושמן. מוצרי המותרות העיקריים הם בשׂמים. סוג אחד הוא עץ המפיץ ניחוח מענג, והאחר הוא מעין עפר, שכאשר זורקים מעט ממנו לתוך האש הוא מפיץ ניחוח עז ביותר.18 את העץ אנחנו טוחנים לאבקה ומערבבים אותה בשמן דקלים, וגברים ונשים כאחת מתבשמים בו.
בבתים אנחנו מתמקדים בנוחות יותר מאשר בקישוט. לכל ראש בית אב יש חלקת אדמה גדולה ומרובעת המוקפת בחפיר, בגדר, או בחומה עשויה מאדמה אדומה מוקשחת שנעשית קשה כמו לבֵנה כשהיא יבשה. בתוך המתחם עומדים הבתים שבהם מתגוררים בני המשפחה והעבדים, ואם מספרם רב, לעיתים תכופות נראה המתחם כמו כפר. במרכז ניצב המבנה הראשי המיועד לשימושו הבלעדי של ראש בית האב, והוא מכיל שני חדרים: אחד שבו הוא יושב במהלך היום עם בני משפחתו, והאחר שמור רק לקבלת פני חבריו. נוסף על אלה יש לו חדר נפרד שבו הוא ישן עם הילדים ממין זכר. משני הצדדים עומדים הבתים של נשותיו, שגם להן יש חדר נפרד ליום וללילה. מגורי העבדים ובני משפחותיהם פזורים ברחבי שאר המתחם. הבתים אף פעם אינם גבוהים יותר מקומה אחת; הם תמיד עשויים עץ או יתדות נעוצות באדמה המחוברות ביניהן בחוטרים גמישים, ומטויחים בצורה מסודרת גם מבפנים וגם מבחוץ. הגג מסוכך בקנים. בתי היום שלנו פתוחים בצדדים, אבל הבתים שבהם אנחנו ישנים סגורים תמיד, ומטויחים מבפנים בתערובת של גללי פרות כדי להרחיק את החרקים המטרידים אותנו בלילה. הקירות והרצפות של הבתים מכוסים בדרך כלל גם במחצלות. המיטות הן משטח מוגבה כמטר מעל פני הקרקע, שפרושים עליו עורות וחלקים שונים של עץ ספוגי הנקרא פלנטיין. השמיכות עשויות כותנה או מוסלין, כמו הבגדים. מקומות הישיבה הרגילים הם כמה בולי עץ, אבל יש לנו גם ספסלים, על פי רוב מבושמים, כדי לארח זרים. אלה רוב הרהיטים במשק הבית שלנו. אין צורך במיומנות רבה כדי לבנות בתים הבנויים ומרוהטים בשיטה כזאת. כל אדם הוא אדריכל מספיק למטרה זו. כל תושבי השכונה מציעים את עזרתם בבניית הבתים הללו, והם אינם מקבלים או מצפים לגמול נוסף, פרט למשתה.
מאחר שאנחנו מתגוררים במדינה שהטבע מעניק לה את חסדיו בנדיבות, רק דברים מעטים חסרים לנו וקל לספק אותם. מובן שיש לנו גם כמה ענפי ייצור. על פי רוב הם כוללים בדי כותנה, כלי חרס, תכשיטים, כלי נשק ומכשירי חקלאות, אך אלה אינם משמשים אצלנו למסחר. הסחורות העיקריות, כפי שציינתי, הן מצרכי מזון. במצב עניינים כזה אין באמת צורך בכסף, אבל יש לנו כמה מטבעות קטנים, אם יורשה לי לכנות אותם כך. הם דומים בצורתם לעוגן, אבל אינני זוכר את ערכם או את שמם.
יש לנו גם שווקים, שביקרתי בהם לעיתים קרובות עם אמי. לפעמים מגיעים אליהם מדרום־מערב גברים חסונים שעורם בצבע המהגוני. אנחנו מכנים אותם אוֹיֶה־איבּוֹ, מונח שמשמעותו "גברים אדומים שגרים רחוק". בדרך כלל הם מביאים לנו נשק חם, אבק שריפה, כובעים, חרוזים ודגים מיובשים. אלה האחרונים נחשבים אצלנו לנדירים ביותר, כי מקווי המים היחידים שלנו הם נחלים ומעיינות. את המצרכים האלה הם מחליפים בעצים ריחניים, באדמה ריחנית ובמלח שאנחנו מפיקים מאפר עצים.
הם תמיד מעבירים עבדים דרך אדמותינו, אבל לפני שמתירים להם לעבור דורשים מהם דיווח מדויק כיצד השיגו אותם. לפעמים אכן מכרנו להם עבדים, אבל אלה היו רק שבויי מלחמה, או אלה מאיתנו שהורשעו בחטיפה, בניאוף או בכמה פשעים אחרים שנחשבים בעינינו לנתעבים. מנהג זה של חטיפה מעורר בי מחשבה שעל אף כל ההקפדה שלנו, מטרתם העיקרית הייתה לטמון מלכודת לאנשינו. אני זוכר שהם גם נשאו איתם שקים גדולים, שזמן קצר לאחר מכן הייתה לי הזדמנות גורלית לראות כיצד הם משמשים לאותה מטרה שפלה.
ארצנו עשירה ופורייה באורח יוצא דופן, והיא מצמיחה שלל צמחים מגוונים. יש לנו שפע של תירס וכמויות גדולות מאוד של כותנה וטבק. האננס צומח אצלנו בר. הפרי הוא בערך בגודל של חרוט הסוכר הגדול ביותר וטעמו נפלא. יש לנו גם סוגים שונים של תבלינים, בעיקר פלפל, ומגוון של פירות טעימים שמעולם לא ראיתי באירופה, נוסף על מבחר של שְׂרָפִים ושפע של דבש.
אנחנו משקיעים מאמצים רבים לשפר את ברכות הטבע הללו. התעסוקה העיקרית שלנו היא חקלאות, וכולם, אפילו הנשים והילדים, מעורבים בה. לכן אנחנו מורגלים לעבודה קשה מגיל צעיר. כל אחד תורם משהו לקיום המשותף, ומאחר שאין בקרבנו בטלה, אין בינינו קבצנים. יתרונות סגנון החיים הזה מובנים מאליהם.
בעלי המטעים באיי הודו המערבית מעדיפים עבדים מבֶּנין, או בני אִיבּוֹ, על פני עבדים מכל חלק אחר של גינאה, בזכות חוסנם, תבונתם, היושרה שלהם והתלהבותם. את היתרונות האלה אנחנו חשים בבריאות הכללית של בני העם, במרץ ובפעלתנות שלהם, ואוכל להוסיף גם את יופיים. אכן אין אצלנו מומים, ואני מתכוון לעיוותי צורה. אפשר לזמֵן כמה ילידי איבו הנמצאים כעת בלונדון כדי שיתמכו בטענה זו; כי בנוגע לצבע העור, תפיסת היופי היא יחסית לחלוטין. אני זוכר שכשהייתי באפריקה ראיתי שלושה ילדים כושים19 שעורם היה חום־צהבהב, ועוד אחד שהיה ממש לבן, ואני
וכל הילידים התייחסנו לצבע העור שלהם כאל מום. גם הנשים שלנו נראו, לפחות בעיניי, חינניות באופן בלתי רגיל, ערניות וצנועות עד כדי ביישנות. לא שמעתי אף לא על מקרה אחד של הפקרות מצידן לפני הנישואים, והן גם עליזוֹת להפליא - ואכן, עליזוּת וחביבוּת הן שני המאפיינים העיקריים של בני עמנו.
את האדמה אנחנו מעבדים במישור גדול, חלקת אדמה משותפת הנמצאת במרחק כמה שעות הליכה מבתי המגורים שלנו, וכל השכנים הולכים לשם יחד. אין שימוש בבעלי חיים לעבודה החקלאית; כלי העבודה היחידים הם מעדר, גרזן, את חפירה ודְֶקֶר, או ברזל מחודד המשמש לחפירה. לפעמים תוקף אותנו ארבה המגיע בעננים גדולים, מחשיך את האוויר ומשמיד את היבול. אמנם דבר זה קורה רק לעיתים רחוקות, אבל כשהוא אכן מתרחש, נוצר רעב. אני זוכר מקרה אחד או שניים כאלה.
חלקת האדמה הזאת היא לא פעם זירת קרב, ולכן כשאנשינו הולכים לעבד את האדמה הם הולכים לא רק בחבורה אחת, אלא בדרך כלל גם לוקחים איתם כלי נשק, מחשש להפתעה. כשהם חוששים מפלישה הם מגִנים על הדרכים המובילות לבתיהם באמצעות מוטות הנעוצים באדמה שקצה אחד שלהם חד עד כדי כך שהוא מנקב כפות רגליים, ולרוב טבול ברעל.
ככל שאני זוכר את הקרבות הללו, נראה שהם היו פשיטות של מדינה אחת קטנה או של מחוז אחד על מחוז אחר כדי להשיג שבויים או שלל. אולי הן נגרמו בידי הסוחרים שהזכרתי קודם, שהביאו לנו את הסחורות האירופאיות. זוהי שיטה נפוצה להשגת עבדים באפריקה, ואני מאמין שעבדים רבים יותר הושגו בצורה כזאת, ובאמצעות חטיפה, מאשר בכל דרך אחרת.20 כשסוחר רוצה עבדים הוא פונה לצ'יף, מבקש אותם ממנו ומפתה אותו באמצעות מרכולתו. לא פעם נכנע הצ'יף לפיתוי בחולשת אופי ומוכר את חירותם של אחיו בני האדם באותו חוסר הסתייגות כמו סוחר נאור. לכן הוא תוקף את שכניו, ופורץ קרב נואש. אם הוא מנצח ולוקח שבויים, הוא מספק את תאוות הבצע שלו באמצעות מכירתם; אבל אם חבורתו מובסת והוא נופל לידי האויב, הוא מוצא להורג, כי הוא ידוע כמחרחר מלחמה ונחשב מסוכן מכדי לאפשר לו לשרוד. שום דמי כופר לא יצילו אותו, אם כי את כל השבויים האחרים אפשר לפדות.
יש לנו נשק חם, קשתות וחיצים, חרבות פיפיות בעלות להב רחב וכידונים, וגם מגִנים המכסים אדם מכף רגל ועד ראש. כולם לומדים להשתמש בכלי הנשק האלה; אפילו הנשים שלנו הן לוחמות, וצועדות לקרב באומץ עם הגברים. כל המחוז הוא מעין מיליציה: בהינתן אות מסוים, כגון יריית רובה בלילה, כולם קמים, אוחזים בנשק ומסתערים על האויב.
אולי ראוי לציין שכאשר בני עמנו צועדים אל השדה הם נושאים לפניהם דגל או נס אדום. פעם הייתי עֵד לקרב בחלקת האדמה שלנו. באחד הימים עבדנו שם כולנו כרגיל, כשלפתע אנשינו הותקפו. טיפסתי על עץ במרחק מה ומשם צפיתי בקרב. משני הצדדים השתתפו בו נשים רבות וגברים, וגם אמי הייתה שם בין האחרים, חמושה בחרב רחבה. אחרי שעה ארוכה של לחימה בחמת זעם, ואחרי שרבים נהרגו, זכו אנשינו בניצחון ולקחו בשבי את הצ'יף של האויב. הם נשאו אותו משם בתהלוכת ניצחון, ואף־על־פי שהציע סכום גדול של כופר בתמורה לחייו, הוא הוצא להורג.
בתולה ממעמד רם מבין אויבינו נהרגה בקרב, וכלי הנשק שלה עמד לתצוגה בשוק שלנו, שם תמיד הוצגו כלי הנשק שנלקחו מהאויב. את השלל חילקו על פי הצטיינותם של הלוחמים. השבויים שלא נמכרו ולא נפדו נשארו אצלנו כעבדים - אבל עד כמה שונה היה גורלם מגורל העבדים באיי הודו המערבית! אצלנו הם לא עובדים יותר מחברי קהילה אחרים, ואפילו לא יותר מהאדון שלהם. גם המזון, הביגוד והמגורים כמעט זהים לאלה של שאר חברי הקהילה. נאסר עליהם לאכול בחברתם של אלה שנולדו חופשיים, אך חוץ מזה כמעט אין הבדל ביניהם, פרט לדרגת החשיבות הגבוהה יותר שיש בארצנו לראש בית האב והסמכות שיש לו על פני כל חלקי משק הבית. לכמה מאותם עבדים יש אפילו עבדים משלהם, השייכים להם ומשרתים אותם.
אשר לדת, הילידים מאמינים כי יש בורא אחד אשר ברא הכול, הוא מתגורר בשמש, וכרוכה סביבו חגורה שאינה מאפשרת לו לאכול או לשתות; אך לדברי אחדים מהם, הוא מעשן מקטרת, שהיא התענוג החביב עלינו. הם מאמינים כי הוא שולט באירועים, בייחוד במקרי מוות או במקרי שבי; אבל אשר לאמונה בחיי נצח, אינני זוכר ששמעתי עליה אי־פעם, אך יש כאלה המאמינים בגלגול נשמות במידה מסוימת. הם מאמינים כי הרוחות שאינן מתגלגלות לגוף אחר, כמו אלה של חברינו ובני משפחתנו היקרים, משגיחות עליהם תמיד ושומרות עליהם מפני רוחות רעות ואויבים. מסיבה זו, לפני שהם אוכלים, כפי שראיתי, הם תמיד מניחים למענן על הקרקע מנה קטנה מהבשר ומוזגים מעט מהמשקה; ולעיתים קרובות הם מקריבים ליד קבריהן קורבנות של דם חיות או עופות. הייתי קשור מאוד לאמי, וכמעט תמיד הייתי לצידה, וכשהלכה להקריב את הקורבנות הללו ליד קבר אמה, שהיה מעין סוכת סכך מבודדת, התלוויתי אליה לפעמים. שם היא נסכה את הנסך והעבירה את רוב שעות הלילה בזעקות ובקינה. לעיתים קרובות הייתי מבועת מאוד באירועים האלה. הזעקות של אמי העצימו את בידודו של המקום, את חשכת הלילה ואת טקס הקורבן, שהוא מטבעו קודר ונורא; וכל הדברים האלה שהצטרפו לקריאות הציפורים הנוגות שפקדו מקומות מעין אלה שיוו למקום אווירת אימה בל־תתואר.
אנחנו מחשבים את השנה מהיום שבו השמש חוצה את הקו, ועם שקיעתה באותו הערב עולה צעקה בכל רחבי הארץ; אני יכול להעיד על כך לפחות מהיכרותי עם הסביבה שלנו. באותו הזמן משמיעים בני העם רעש גדול ברעשנים דומים מאוד לרעשני הנצרים שילדים משחקים בהם שם, אבל הרבה יותר גדולים, ונושאים את ידיהם השמימה כדי לבקש ברכה. באירוע הזה הם מקריבים את הקורבנות החשובים ביותר; ואת הילדים אשר החכמים שלנו מנבאים שיהיו בני מזל הם מציגים בפני אנשים שונים. אני זוכר שרבים באו לראות אותי, וגם לקחו אותי אל אחרים לאותה מטרה. הם נוהגים להקריב קורבנות רבים, במיוחד בלילות ירח מלא, בדרך כלל שניים בעונת האסיף, לפני הוצאת היבול מהאדמה. כשהם הורגים בעלי חיים צעירים, לפעמים הם מעלים חלקים מהם כקורבן. הקורבנות הללו, כשמעלה אותם אחד מראשי בתי האב, משמשים את הכלל. אני זוכר שאכלנו מהם לעיתים קרובות בביתו של אבי ובביתו של דודי, וגם בני המשפחה שלהם נכחו שם. חלק מהקורבנות נאכלים בלוויית ירק מריר. היה לנו פתגם שנהגנו לומר לכל אדם בעל מזג כעוס: אם יאכלו אותו, יש לאכול אותו בלוויית ירק מריר.
קיימנו מנהג ברית מילה כמו היהודים, וכמוהם הקרבנו קורבנות וערכנו משתה באותו המעמד. גם בדומה להם, הילדים קיבלו שמות שציינו אירוע כלשהו, נסיבות או נבואה מבשרת טובות שניתנה להם בעת לידתם. לי קראו אוֹלָאוּדָה, שם המסמל בשפתנו תהפוכות גורל, אבל גם הצלחה ואדם בר מזל, רהוט בדיבורו ובעל קול רם. אני זוכר שאף פעם לא חיללנו את שמו של מושא סגידתנו; להפך, הוא תמיד הוזכר ביראת כבוד רבה ביותר. כלל לא הכרנו קללות או את כל מילות הגידוף והגנאי המוצאות את דרכן בקלות ובשפע רב אל שפות עמים מתורבתים יותר. הביטויים היחידים מסוג זה שאני זוכר היו "שתירקב", "שתתנפח" וכן "שתטרוף אותך חיה רעה".
הערתי קודם שילידי אזור זה של אפריקה מקפידים מאוד על ניקיון. הרגל הכרחי זה של נימוס היה מבחינתנו חלק מהדת, ולכן היו לנו מנהגי היטהרות ורחצה רבים; למעשה, אם זיכרוני אינו מטעני, הם היו רבים כמעט כמו אלה של היהודים, וגם נעשה בהם שימוש באותם מקרים. מי שנגע במתים בכל עת היה מחויב להתרחץ ולטהר את עצמו לפני שייכנס לבית מגורים או ייגע בכל אדם או מזון. וגם כל אישה, בימים מסוימים, לא הורשתה להיכנס לבית מגורים או לגעת בכל אדם או בכל מזון. אני אהבתי כל כך את אמי עד שלא יכולתי להתרחק ממנה או להימנע מלגעת בה בכמה מאותן תקופות, ולכן נאלצתי להישאר מבודד איתה בבית קטן שנבנה למטרה זו עד שהוקרב קורבן, ואחר כך היינו טהורים.
אף־על־פי שלא היו לנו מקומות פולחן ציבוריים, היו לנו כוהנים וקוסמים־מרפאים, שנקראו גם חכמים. אינני זוכר אם אלה היו תפקידים נפרדים או אם אותם אנשים מילאו אותם, אבל בני העם התייחסו אליהם בכבוד רב. הם חישבו למעננו את הזמנים וניבאו אירועים, כפי שמרמז שמם, כי כינינו אותם אָה־אָפוֹאֶה־וֵויי־קָה, מונח המציין מחַשבים או אנשי שנה, ושנה נקראת בשפתנו אָה־אָפוֹאֶה. הם גידלו זקן, וכשמתו הבנים שלהם תפסו את מקומם. רוב הכלים וחפצי הערך שלהם נקברו איתם. גם מקטרות וטבק נטמנו בקבר עם הגופה, שהייתה תמיד מבושמת ומקושטת, והקריבו לכבודם בעלי חיים. אף לא אחד השתתף בהלוויה שלהם מלבד בני אותו המקצוע או אותו השבט. אלה קברו אותם אחרי שקיעת החמה, ותמיד חזרו מהקבר בדרך שונה מזו שבה הלכו אליו.
הקוסמים היו גם המרפאים או הרופאים שלנו. הם נהגו לבצע הקזת דם באמצעות כוסות רוח, והצליחו מאוד בריפוי פצעים ובסילוק רעלים. היו להם גם שיטות יוצאות דופן לגלות מקרי קנאה, גניבה והרעלה, ואין ספק שהצלחתן נבעה מההשפעה הבלתי מוגבלת שהייתה להם על תמימותם של בני העם ועל האמונות התפלות שלהם. אינני זוכר מה היו השיטות האלה, מלבד השיטה לגילוי מקרי הרעלה: נחרתו בזיכרוני מקרה אחד או שניים, ואני מקווה שהתיאור שאוסיף כאן לא ייחשב לא קשור לעניין, כי הוא יכול לשמש דוגמה לשיטות האחרות שבהן עדיין משתמשים הכושים באיי הודו המערבית. אישה צעירה הורעלה, אבל אף אחד לא ידע מי עשה זאת. הרופאים הורו לכמה אנשים להרים את הגופה ולשאת אותה אל הקבר, וברגע שהרימו אותה אל כתפיהם, הם נראו כאילו נתקפו באיזה דחף פתאומי,21 והם רצו אנה ואנה ולא יכלו לעצור. לבסוף, אחרי שחלפו ללא פגע בין כמה קוצים ושיחים דוקרניים, הגופה נפלה מידם ליד אחד הבתים והכתימה אותו
תוך כדי נפילה; בעל הבית, שנעצר, הודה מייד בהרעלה.22 הילידים נזהרים מאוד מרעלים - כשהם קונים פריט מזון, המוכֵר מנשק אותו מכל הצדדים לעיני הקונה כדי להראות לו שאינו מורעל, ואותו הדבר נעשה כשמגישים בשר או משקה, בייחוד לאדם זר.
יש לנו נחשים מסוגים שונים, שאחדים מהם נחשבים למבשרי טובות כשהם מופיעים בבתים שלנו, ובהם אנחנו אף פעם לא פוגעים. אני זוכר שניים מאותם נחשים מבשרי טובות, שכל אחד מהם היה עבה כמו שוֹק רגלו של גבר וצבעו היה דומה לצבע דולפין במים, שהזדחלו במקרים שונים לתוך בית הלילה של אמי, שם ישנתי איתה תמיד, והצטנפו בו, ובשני המקרים הם קראו כמו תרנגול. כמה מהחכמים שלנו רצו שאגע בנחשים האלה כדי שהאותות הטובים ישפיעו עליי, וזה מה שעשיתי, כי הם בכלל לא היו מזיקים ואִפשרו לגעת בהם בלי התנגדות. אחר כך הכניסו אותם לכלי חרס גדול ופתוח והניחו אותו לצד הדרך הראשית. אבל כמה מהנחשים שלנו היו ארסיים, ויום אחד חצה אחד מהם את הדרך כשעמדתי בה ועבר בין כפות הרגליים שלי בלי לנסות לגעת בי, להפתעתם הרבה של אנשים רבים שראו זאת. החכמים, וגם אמי ושאר האנשים, פירשו את התקריות האלה כאותות יוצאי דופן המבשרים לי טובות.
זוהי התמונה הבלתי מושלמת שמספק לי זיכרוני על אודות אורחותיהם ומנהגיהם של בני העם שבקרבו נשמתי את נשימתי הראשונה. וכאן איני יכול שלא לציין דבר שהרשים אותי בעוצמה רבה זה מכבר, והוא הדמיון הרב שאפילו תיאור זה, ככל שאינו מושלם, מעלה בין אורחות החיים והמנהגים של בני ארצי לבין חייהם של היהודים לפני שהגיעו לארץ המובטחת, ובייחוד חיי האבות כשהיו עוד במצב הפסטורלי המתואר בספר בראשית - דמיון אשר הוא כשלעצמו מעורר בי את המחשבה כי עַם אחד מקורו באחר. אכן זו היא דעתו של דוקטור ג'יל,23 שבפרשנותו לספר בראשית מסיק בכישרון רב מהי שושלת היוחסין של אפריקאים בני אָפֶר ואָפְרָה,24 צאצאיו של אברהם מאשתו־פילגשו קטוּרה (היא מוזכרת בשני התארים). גם דוקטור ג'ון קלארק, לשעבר הכומר25 הראשי של סארוּם, תומך בדעה זו בספרו Truth of the Christian Religion (האמת של הדת הנוצרית [1743]). שני המחברים כאחת מייחסים לנו מקור זה. טענותיהם של שני האדונים זוכות לאישור נוסף בכרונולוגיה של ספרי הקודש שכתב הכומר ארתור בֶּדפורד, ואם נדרש אימות נוסף, הרי שהדמיון בהיבטים רבים כל כך מספק עדות חזקה התומכת בדעה זו. כמו בני ישראל הקדמונים, היה השלטון שלנו בידי הצ'יפים או השופטים, החכמים וזקני העדה. לראש בית האב הייתה סמכות על בני משק ביתו, הדומה לזו המיוחסת לאברהם ולאבות האחרים. חוק של מידה כנגד מידה שימש אותנו כמעט בכל המקרים, כמו אצלם, ודומה שאפילו הדת שלהם האצילה עלינו קרן אור מתפארתה, גם אם נשברה ונשׁחקה בדרכה או האפילו עליה ענני הזמן, המסורת והבּוּרות שאולי אפפו אותה - כל זאת מפני שהייתה נהוגה אצלנו ברית מילה (מנהג שאני מאמין כי הוא ייחודי לבני עמנו), והיו לנו גם קורבנות וזבחים, רחצות והיטהרויות באותם זמנים כמוהם.
אשר להבדלי הצבע בין האפריקאים בני האיבו לבין היהודים המודרניים, לא אתיימר להסביר אותם. נושא זה העסיק את עטם של אנשים גאונים וגם מלומדים, והוא הרבה מעל לכוחותיי. אך הכומר המוכשר והנכבד ביותר, מר ת' קלָרקסון,26 הגדיר את הסיבה בחיבור שזכה להערכה רבה, "Essay on the Slavery and Commerce of the Human Species" ("מאמר על העבדות ועל הסחר בבני אדם", [1786]) באופן הנותן מענה מיידי לכל התנגדות לעניין, ובעיניי, לפחות, משכנע לחלוטין. לכן אתייחס לתיאוריה המוצגת בחיבור,27 ואסתפק בהצגת עובדה כפי שתיאר אותה דוקטור מיטשל:28 "הספרדים אשר התגוררו באזור החם של אמריקה הפכו לאורך זמן שחומים כמו האינדיאנים הילידים אצלנו בווירג'יניה, ואת זה ראיתי במו עיניי." יש דוגמה נוספת29 של התיישבות פורטוגלית במיטוֹמבָּה, נהר בסיירה לאון, שבה התושבים הם בני תערובת של הפורטוגלים הראשונים שגילו את המקום והילידים, ועכשיו הפכו בצבע עורם ובשערם המקורזל לכושים מוחלטים, אם כי הם עדיין מכירים באופן שטחי את השפה הפורטוגלית.
אני מקווה שדוגמאות אלה, ודוגמאות רבות מאוד שאפשר להוסיף עליהן, המוכיחות כיצד צבע עורם של אותם בני אדם משתנה בתנאי אקלים שונים, יסייעו גם להפיג את הדעות הקדומות שיש לאנשים מסוימים כנגד ילידי אפריקה בגלל צבע עורם. הרי אין ספק שמוחם של הספרדים לא השתנה עם צבע עורם! האם אין מספיק גורמים שאפשר לייחס להם את נחיתותם הברורה של האפריקאים מבלי להגביל את טוּבוֹ של אלוהים ומבלי להניח שהוא נמנע מלהעניק הבנה לברואיו, שהם ללא ספק בצלמו ובדמותו, רק משום ש"גולפו מהָבְנֶה" [עץ שצבעו שחור]? האם אי־אפשר לייחס זאת באופן טבעי למצבם? כשהם באים בקֶרֶב האירופאים הם אינם מכירים את שפתם, את דתם, את אורחותיהם ואת מנהגיהם. האם מישהו טורח ללמד אותם את הדברים הללו? האם מתייחסים אליהם כמו אל בני אדם? האם אין זה נכון שהעבדות עצמה מדכאת את הנפש ומחסלת את כל הלהט שבה וכל רגש נעלה? אבל יותר מכול, אֵילו יתרונות אין לעמים מעודנים על פני עמים פראים שאינם בני תרבות? ראוי שהאירופאי המלוטש והיהיר יזכור כי גם אבותיו היו פעם כמו האפריקאים, חסרי תרבות ואפילו פראים. האם הטבע יצר אותם נחותים מצאצאיהם? האם גם הם היו צריכים להפוך לעבדים? כל מוח רציונלי משיב, לא. ראוי שהרהורים מעין אלה ימוססו את גאוות עליונותם, יהפכו אותה לאהדה למחסורם ולסבלותיהם של אחיהם שחומי העור, ויאלצו אותם להכיר בכך שהבנה אינה מוגבלת למראה או לצבע עור. אם כאשר הם מביטים סביב בעולם הם חשים התרוממות רוח, עליהם לשלב בה נדיבות כלפי אחרים והכרת טובה לאלוהים, אשר "וַיּוֹשֶׁב כָּל עַמְמֵי בְנֵי אָדָם מִדָּם אֶחָד עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה וַיַּצֵּב זְמַנִּים קְבוּעִים וּגְבוּלוֹת מוֹשָׁבָם"30 ואשר חוכמתו אינה חוכמתנו ולא דרכינו דרכיו.