“אפשר היה לקרוא לספר הזה תמונות מחיי נישואין, אבל אז הוא היה מאבד את השם המזמין שלו וגם חוטא קצת לאופיו. יש בספר שלושה סיפורים , כל אחד מסופר בצורה שונה, אבל בשלושתם הגיבורה היא אותה אישה בשלבים שונים של נישואיה ( או חייה יגידו אחרים ). שמעתי את הספר אז אין לי עותק לראות מה היו שמות הסיפורים באמת. אעניק להם את השמות כפי שקראתי להם בראשי – עם הסופרת סליחה : ירח דבש, פגיה , אפטרפארטי. ירח דבש הוא החלש מבין הסיפורים . הוא מתחיל כמו הרבה ספרים שמתארים זוגות בסוף היום השמח וכיאה לספרות ישראלי מיד מראה את הסדקים ואיך הם מתרחבים בירח הדבש. חשבתי שהוא ילך לבנאלי אבל שמח שאכזב. כשהתחלתי לשמוע את הסיפור השני , תהיתי למה הרבה ספרים ישראלים מתעקשים לתאר את המציאות הריאליסטית בכזו פרטנות. כן זו אומנות להביא לנייר את חווית ההמתנה בדואר או מפגש עם אדם מעצבן, אבל הרבה פעמים שנשאר ברמת יכולת אומנותית ונופל ביכולת הסיפורית כמעט וויתרתי, אבל ,לשמחתי, מהר מאוד הסיפור כבש אותי . היו לכך כמה סיבות: הבחירה בשם הדמות הראשית : שניידר אמא של . כמעט כל הדמויות בסיפור הזה מוגדרות על תפקידיהם ושם משפחתם . משהו בניתוק העצמי הזה שמזכיר קצת טירונות נותן מבט שהוא מחד משעשע ומנגד מדגיש את ההלם שבו נמצאת שניידר אמא של. בנימה האישית : ערב לפני התאריך שקיוויתי שביתי תיוולד, הפסיקה אימה להרגיש אותה. היא ניגשה עם אחותה לאיכילוב, הבדיקות היו תקינות אבל הוחלט להשאיר אותה למעקב ולתת זירוז בבוקר. כיוון שהדודה לא רצתה בשום פנים ואופן להיות בלידה הוחלט שהיא תשאר את הלילה ואני אהיה עם הגדול בבית שלי ובבוקר נחליף משמרות. זה היה אמצע שבוע 39 לא הייתה סיבה לחשוב שמשהו יקרה. בארבע בבוקר, הקטנה, כיאה לאופיה עד היום (חלפו כבר יותר מארבע שנים ), החליטה שאותה אף אחד לא יזרז ויצאה בלידת בזק טראומטית לכל הנוכחים בפחות מארבעים דקות. בין הזמן שהצליחו להעיר אותי לזמן שיצאתי מהמקלחת נולדה לי בת. מסתבר שיש דבר כזה ללדת מהר מדי, משהו שקשור ללחץ של תעלת הלידה על הריאות שמפעיל אותן ( לא יודע מה קורה בקיסרי ) לא קרה בלידה והילדה היתה עם סטורצית חמצן נמוכה. בהתחלה היה בזה משהו מבאס שבמקום להיות עם הילדה וללכת למלונית , נאלצנו לבקר אותה בפגיה\טיפול נמרץ ולגעת בה בזהירות ורק בשעות נתונות. היה בזה משהו מלחיץ כאשר אתה מאכיל אותה ופתאום מד הסטורציה מתחיל לצפצף והחמצן יורד. אבל לא באמת היינו בסכנת חיים ואם לוקחים את הלימונים , השבועיים שהיה בפגיה גם נתנו לנו זמן התארגנות. פגשנו שם גם את ההורים שישבו שם מעל חודש . זו לא חוויה שהייתי ממליץ עליה, אבל לנו היא גם לא הייתה מאוד קשה. כמובן שהחוויה האישית שלי חיברה אותי גם לסיפור למרות שזווית הראייה הייתה מאוד שונה – גם כגבר וגם בכלל. שניידר אימא של נמצאת במצב הישרדות . היא צריכה להבין מהר את החוקים בפגיה, את מאבקי הכוחות בין האמהות לאחיות ומאבקי הכוחות בין האמהות עצמן וגם להפנים את הסטטוס החדש של אמא של מול אישתו של והציפייה של של הסביבה שיהיה לה חיבור מיידי לשני הקילו שיצאו ממנה ושתפיק מספיק מזון עבורה כי אחרת איזו מין אמא של היא. זה הסיפור שהכי אהבתי בספר . הסיפור השלישי מתרחש כמה שנים אחרי. הוא בעצם סוגר את התמונה של מיהי שניידר אימא של. הסיפורים עומדים בפני עצמם ובכל סיפור הדמות הראשית מקבלת זווית אחרת. אני יכול להגיד שעם כל הקשיים של חבלי הלידה הם נשכחים מהר , ההורות ( לי ) היא הרבה יותר מאתגרת בהמשך מול המוסדות ומול מאבקי העצמאות. הספר לא הולך לשם . בסיפור הזה הגיבורה היא אשת קריירה מצליחה . בעלה וביתה הם סיפור רקע ותו לא. בשנתיים האחרונות ניסיתי לקרוא כמה שיותר ספרות עולם כדי להחשף ליותר תרבויות ותפיסות, הסיפור הזה מבחינתי היה טיול בעולם מקביל לשלי – כמו טיול אנתרפולוגי . עולם שאני יודע אודותיו אבל למרות שאני תל אביבי כבר 20 שנה מעולם לא הייתי חלק ממנו . העולם של המועדון והסמים. הגיבורה מבקרת בעולם הזה לערב אחד לזכר ימים עברו ומגלה שחלק מקסמו פג וחלק עדיין מפעיל אותה. הכתיבה של ליאת אלקיים טובה מאוד ומסקרן אותי מה יהיה הספר הבא שלה . נתתי לספר 3 כוכבים , לא בגלל שלא אהבתי , אלא כי במידת הריאליזם וטעמי זה הדירוג המתאים. אני ממליץ על הספר גם אם מעולם לא הייתם בפגיה.”

“אפשר היה לקרוא לספר הזה תמונות מחיי נישואין, אבל אז הוא היה מאבד את השם המזמין שלו וגם חוטא קצת לאופיו. יש בספר שלושה סיפורים , כל אחד מסופר בצורה שונה, אבל בשלושתם הגיבורה היא אותה אישה בשלבים שונים של נישואיה ( או חייה יגידו אחרים ). שמעתי את הספר אז אין לי עותק לראות מה היו שמות הסיפורים באמת. אעניק להם את השמות כפי שקראתי להם בראשי – עם הסופרת סליחה : ירח דבש, פגיה , אפטרפארטי. ירח דבש הוא החלש מבין הסיפורים . הוא מתחיל כמו הרבה ספרים שמתארים זוגות בסוף היום השמח וכיאה לספרות ישראלי מיד מראה את הסדקים ואיך הם מתרחבים בירח הדבש. חשבתי שהוא ילך לבנאלי אבל שמח שאכזב. כשהתחלתי לשמוע את הסיפור השני , תהיתי למה הרבה ספרים ישראלים מתעקשים לתאר את המציאות הריאליסטית בכזו פרטנות. כן זו אומנות להביא לנייר את חווית ההמתנה בדואר או מפגש עם אדם מעצבן, אבל הרבה פעמים שנשאר ברמת יכולת אומנותית ונופל ביכולת הסיפורית כמעט וויתרתי, אבל ,לשמחתי, מהר מאוד הסיפור כבש אותי . היו לכך כמה סיבות: הבחירה בשם הדמות הראשית : שניידר אמא של . כמעט כל הדמויות בסיפור הזה מוגדרות על תפקידיהם ושם משפחתם . משהו בניתוק העצמי הזה שמזכיר קצת טירונות נותן מבט שהוא מחד משעשע ומנגד מדגיש את ההלם שבו נמצאת שניידר אמא של. בנימה האישית : ערב לפני התאריך שקיוויתי שביתי תיוולד, הפסיקה אימה להרגיש אותה. היא ניגשה עם אחותה לאיכילוב, הבדיקות היו תקינות אבל הוחלט להשאיר אותה למעקב ולתת זירוז בבוקר. כיוון שהדודה לא רצתה בשום פנים ואופן להיות בלידה הוחלט שהיא תשאר את הלילה ואני אהיה עם הגדול בבית שלי ובבוקר נחליף משמרות. זה היה אמצע שבוע 39 לא הייתה סיבה לחשוב שמשהו יקרה. בארבע בבוקר, הקטנה, כיאה לאופיה עד היום (חלפו כבר יותר מארבע שנים ), החליטה שאותה אף אחד לא יזרז ויצאה בלידת בזק טראומטית לכל הנוכחים בפחות מארבעים דקות. בין הזמן שהצליחו להעיר אותי לזמן שיצאתי מהמקלחת נולדה לי בת. מסתבר שיש דבר כזה ללדת מהר מדי, משהו שקשור ללחץ של תעלת הלידה על הריאות שמפעיל אותן ( לא יודע מה קורה בקיסרי ) לא קרה בלידה והילדה היתה עם סטורצית חמצן נמוכה. בהתחלה היה בזה משהו מבאס שבמקום להיות עם הילדה וללכת למלונית , נאלצנו לבקר אותה בפגיה\טיפול נמרץ ולגעת בה בזהירות ורק בשעות נתונות. היה בזה משהו מלחיץ כאשר אתה מאכיל אותה ופתאום מד הסטורציה מתחיל לצפצף והחמצן יורד. אבל לא באמת היינו בסכנת חיים ואם לוקחים את הלימונים , השבועיים שהיה בפגיה גם נתנו לנו זמן התארגנות. פגשנו שם גם את ההורים שישבו שם מעל חודש . זו לא חוויה שהייתי ממליץ עליה, אבל לנו היא גם לא הייתה מאוד קשה. כמובן שהחוויה האישית שלי חיברה אותי גם לסיפור למרות שזווית הראייה הייתה מאוד שונה – גם כגבר וגם בכלל. שניידר אימא של נמצאת במצב הישרדות . היא צריכה להבין מהר את החוקים בפגיה, את מאבקי הכוחות בין האמהות לאחיות ומאבקי הכוחות בין האמהות עצמן וגם להפנים את הסטטוס החדש של אמא של מול אישתו של והציפייה של של הסביבה שיהיה לה חיבור מיידי לשני הקילו שיצאו ממנה ושתפיק מספיק מזון עבורה כי אחרת איזו מין אמא של היא. זה הסיפור שהכי אהבתי בספר . הסיפור השלישי מתרחש כמה שנים אחרי. הוא בעצם סוגר את התמונה של מיהי שניידר אימא של. הסיפורים עומדים בפני עצמם ובכל סיפור הדמות הראשית מקבלת זווית אחרת. אני יכול להגיד שעם כל הקשיים של חבלי הלידה הם נשכחים מהר , ההורות ( לי ) היא הרבה יותר מאתגרת בהמשך מול המוסדות ומול מאבקי העצמאות. הספר לא הולך לשם . בסיפור הזה הגיבורה היא אשת קריירה מצליחה . בעלה וביתה הם סיפור רקע ותו לא. בשנתיים האחרונות ניסיתי לקרוא כמה שיותר ספרות עולם כדי להחשף ליותר תרבויות ותפיסות, הסיפור הזה מבחינתי היה טיול בעולם מקביל לשלי – כמו טיול אנתרפולוגי . עולם שאני יודע אודותיו אבל למרות שאני תל אביבי כבר 20 שנה מעולם לא הייתי חלק ממנו . העולם של המועדון והסמים. הגיבורה מבקרת בעולם הזה לערב אחד לזכר ימים עברו ומגלה שחלק מקסמו פג וחלק עדיין מפעיל אותה. הכתיבה של ליאת אלקיים טובה מאוד ומסקרן אותי מה יהיה הספר הבא שלה . נתתי לספר 3 כוכבים , לא בגלל שלא אהבתי , אלא כי במידת הריאליזם וטעמי זה הדירוג המתאים. אני ממליץ על הספר גם אם מעולם לא הייתם בפגיה.”