“גילוי נאות, אני מכיר אישית את המחבר, אז אל תצפו ממני לביקורת ממש אובייקטיבית.
ואחרי שאמרתי את זה...
בואו נתחיל.
כשניר כהן (המחבר) שלח אליי את הספר, לא ממש יצאתי מגדרי. העטיפה, הגם שהיא מושקעת אומנותית, לא ממש עשתה לי את זה. גם לא שם הספר.
אז הנחתי את הספר, על המדף, שימתין שם בנחת.
עבר שבוע, שבועיים, חודש.
ואז הגיע יום טוב ראשון של פסח. יום חג, שעון קיץ, יש זמן.
לקחתי את הספר, אמרתי: נקרא שניים שלושה פרקים, נראה מה הכיוון, נמשיך ביום אחר. בכל זאת, ניר טרח, שלח, חבר אישי - צריך לתת לו את הכבוד הזה.
ככה זה התחיל.
התיישבתי על כורסת הקריאה שלי, ירוקה בסגנון מיושן, לא נוחה בעליל, ארגנתי לי מארז של תשע שקיות צ׳יפס כשרות לפסח, פלוס כד מים קטן, ו... התיישבתי לקרוא.
בפרק הראשון נהניתי. וואלה, פתיחה טובה.
בפרק השני קצת התבלבלתי. מי נגד מי?
בפרק השלישי התחברתי יותר.
בפרק הרביעי ממש אהבתי.
ומשם - שכחתי מה קורה לי.
*
ישבתי וקראתי את הספר כולו ברצף. לא יכול אפילו לעצור לרגע, שלא לדבר על חידוש מלאי הצ׳יפס או המשקה. קראתי וקראתי. התחברתי לדמויות, התמוגגתי מהערבית, התרגזתי על משה הבריון, החמצתי פנים ליעקב המחוספס, חייכתי להצלחתו של אליהו, התפלאתי מיהו מוסטפא זה לכל הרוחות, ובקיצור; הספר תפס אותי חזק.
במוצאי החג מיהרתי להתקשר לניר. המום. רואה לנגד עיניי את שכונת הפחים על שלל הדמויות קשות היום שבה, מריח את שיירת הרכבים המופצצת בדרכה להדסה, נושם את העשבייה הירוקה סביב לירושלים.
תגיד, ניר, שאלתי, הסיפור קרה במציאות? הוא יושב על עובדות אמיתיות?
אז השיחה הייתה פרטית, אבל מה שמותר לגלות לכם זה שהספר לוקח אירועים שאכן קרו, ויוצר מהם יצירה ספרותית מצויינת, חלקה בדיונית. הרקע ההיסטורי ותיאורי המקומות והאירועים - אותנטיים לגמרי.
יתרה מזאת.
המחבר חקר במשך שנים את מלחמת השחרור, את הטופוגרפיה הסביבתית, את שפת הערבית, התימנית, הכורדית, את הבדלי הלשון. בנוסף לעוד מאות פריטי מידע אחרים.
ו... רואים את זה. ההשקעה ניכרת. הספר פשוט בשל, אפוי, מעודן, בוגר.
ולכן, למרות שזה ממש לא פוליקלי קורקט, אני מבקש ממכם, כאן: בבקשה, תשיגו לכם עותק, ולכו לקרוא. לא תתחרטו.”
