עַל רֹאשׁ הַר גָּבוֹהַּ מְאוֹד, אֵי-שָׁם בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה, גָּרָה הַדְּרָקוֹנִית יְמִימָה. יְמִימָה הָיְתָה שׁוֹנָה מִדְּרָקוֹנֵי הַלַּיְלָה הָאֲחֵרִים. הִיא לֹא עָפָה, לֹא נָשְׁפָה אֵשׁ, וְלֹא כִּסְּתָה אֶת הַשָּׁמַיִם בְּעַנְנֵי עָשָׁן גְּדוֹלִים כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הַלַּיְלָה. כָּךְ הָיָה, עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְּנָה לִימִימָה הִזְדַּמְּנוּת לְהִשְׁתַּנּוֹת. מָה יִקְרֶה? וְהַאִם יַצְלִיחַ עַכְבָּר, הֶחָבֵר הַטּוֹב שֶׁלָּהּ, לְסַיֵּעַ לָהּ לֶאֱזוֹר אֶת הָאֹמֶץ לָעוּף?