1.


על העדינות


תחושת השבריריות ליוותה את רונן מיום שעמד על דעתו. הרגשות, כך חש, היו קרובים תמיד אל הקליפה, קרום פריך שנסדק לכל מגע. זה לא התאים במיוחד בשכונה שבה גדל, שכונה תל אביבית של יוצאי צבא; אולי זה לא היה מתאים גם בכל מקום אחר.


שעות ארוכות נהג להסתגר בחדרו, להקשיב למוזיקה ולצייר. עוף מוזר, כך ראה אותו אביו, אשר לעתים החניק תגובות של בוז קל ותמיהה שהתעוררו בו כלפיו, ופעמים אחרות לא טרח להסתירן. אמו הייתה מלאת כוונות טובות אך לא ממש הצליחה לקרוא אותו. היא לא ידעה מה לעשות עם הרגשות שלו, או ליתר דיוק, מה לעשות עם עצמה בנוכחותם.


רונן לא היה מבודד מבחינה חברתית. הוא השתלב היטב במסגרות השונות והשתדל להתנהג כמקובל: הוא השתתף בפעילויות בתנועת הנוער, במחנות הקיץ ובמסיבות, בילה עם חבריו היכן שבילו ועשה מה שעשו. אבל בתוך תוכו הרגיש חצוי: הוא לא רצה להיות נבדל, אך גם לא באמת רצה להיות שם עם כולם, בחוץ המסוים הזה; וכל אירוע שנדמה היה שהאחרים חווים בקלות, כמעט בקלות דעת, היה לו לאתגר.


הוא היה מודע מאוד לעצמו - בתחילה כפי שילד מסוגל לכך, אחר כך כפי שנער מסוגל ואז כפי שמבוגר צעיר יכול. הוא הביט בעצמו והרגיש שונה ופגיע, והחליט לפעול כדי להתקשח ולהתאים את עצמו לסביבה. כנגד הרתיעה הטבעית שחש כלפיהם הוא אימן את עצמו לשמוע מוזיקה רועשת, לצפות בסרטי פעולה אלימים ולהשתמש במילים גסות שהיו שגורות בסלנג המקומי - מילים שכל הפְּנים שלו התכווץ לעומתן. במישור הלא מודע התעורר בו דבר מה שהחל לנסות ולשלוט בזרם הגירוי־חוויה, מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה: לבלום את העצב והכמיהה כאשר עלו בו, ולהדוף - ולו במקצת - את מה שבא מן החוץ ועורר אותם. הוא אימץ לעצמו תנועת בליעה חוזרת, מעין טיק, שהופיעה כשהחל להתרגש, והִתְקשחויות לא רצוניות של הלסתות והבטן, אשר עם הזמן התפתחו לכאבי ראש ולכאבי בטן. הוא הרגיש חזק ומסוגל יותר, מוכן יותר לפגוש את העולם; אך היה לזה מחיר, ומשהו בו התקומם על הכפייה הצורמת וניסה למצוא את דרכו.


לא מעט אנשים מתהלכים בעולם בתחושה שהם יצורים עדינים שנקלעו לתוך מציאות גסה. מודעת ונהירה יותר או פחות, חוויה זו רוחשת תחת יסודות הווייתם ותופסת מעמד של מצב קיומי שלאורו ועל גבו נבנה כל השאר: תחושת עצמי, תחושות אחר ועולם, והיחסים ביניהם. אישה המתארת את אמה כמי שעשויה מחומר אחר כל כך מזה שהיא עצמה עשויה ממנו, עד שמלכתחילה לא היה סיכוי שתוכל אי פעם לראותה ולהבינה. גבר שהקשיוּת הפיזית בבית ילדותו הלמה בו כמעט דרך קבע על רקע הצורך שלו ברוך ובאסתטיקה. אדם אחר, עדין ורגיש, שהפולשנות וגסות הרוח של אביו הביאו אותו לסגת לסירוגין למצבים של אי־קיום, כדי שיוכל, באופן פרדוקסלי, להמשיך להיות עצמו.


יש אנשים כאלה, שנולדים עם תכונות גופניות ונפשיות מסוימות שעושות אותם לעדינים. מה בדיוק עושה אותם למי שהם וכיצד - התכונות המולדות (גנטיקה? התנסויות מהתקופה התוך־רחמית ומהלידה עצמה? נסיבות קדומות אף יותר?), טבעם של היחסים הראשוניים של אותם אנשים עם הדמויות המשמעותיות להם, או שאר התנאים הפיזיים והתרבותיים הסובבים - אין לי כל יומרה או עניין לנסות לקבוע. עם זאת, ברור שצירוף הגורמים הללו, המשתלשלים זה מתוך זה, המתהווים זה באמצעותו של זה והמייצרים זה את זה ללא הרף, עשוי להפוך בקלות לפקעת סבוכה שקצוות החוטים הארוגים בה אבדו זה מכבר.


במשך כמה שנים נראה היה שההליכה בתלם מתאימה לרונן. הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון והתגייס ליחידת עורף נחשבת בצה"ל. כאבי הראש והבטן העיקו, התגברו ונרגעו לסירוגין, אך מעולם לא החריפו במידה שתבעה פעולה החלטית. הם לכל היותר הובילו לכמה בדיקות פשוטות לאיתור אלרגיות ולניסיונות התנזרות אחדים מגלוטן ומלקטוז, ניסיונות שלא הועילו הרבה, אם בכלל. בשבועות הראשונים לאחר גיוסו לצבא הוא עדיין הסתדר, פחות או יותר. הוא נע דרכם כמו בתוך ערפל, מודע ולא מודע למציאות חייו החדשה, מפריד בינו לבינה בכל הזדמנות אפשרית בעזרת המוזיקה שהקפיד להזרים אל תוכו באוזניות; אך בסופו של דבר לא היה מנוס והסביבה חדרה לתוכו: אפורה, מכוערת, גסה. קשר זוגי לא בָּשֵל שקשר באותם ימים העלה בו רגשות עזים, ואלה עוררו שכבות קדומות וכאובות בנפשו. המעטֶה המסתגל־מתקשח נקרע.


"...הייתי הולך בבסיס וכל רגע הכאיב לי. כל דבר שחלפתי על פניו היה דבר שעמד לחלוף. כל רגע היה רגע של פרידה. מעבר הזמן היה פרידה. פרידה בכל רגע, כאב בלתי נסבל".


אל הכאב הבלתי נסבל הזה לא איחרו להצטרף התקפי פאניקה תכופים. כאבי הראש והגב קרסו אל תוכם, נהיו קלושים לעומתם, בטלים בשישים. היה זה כאילו ויתר על ההחזקה השרירית, על הקַשְׁיוּת המדומה. פעם או פעמיים ביום היו סוגרים עליו כל קירות העולם והאוויר סביבו נהיה סמיך. זה היה יכול לקרות כמעט בכל זמן וכמעט בכל מצב. תאורת הפלואורסצנט הייתה יכולה להצית התקף. מראֶה החדר. או ללא כל סיבה נראית לעין, טובה או פעוטה, היה מרגיש איך המאזן הכימי במוחו משתנה בפתאומיות ואיזה חומר מתחיל לזרום בגופו ובתודעתו, גורם ליקום כולו להתמוטט עליו. שום מקום כבר לא היה בטוח. רק בזמן נסיעה ידע שהוא מוגן מפני הסיוט - התנועה ביטלה את יכולתו להופיע. לפעמים, כשהיה עובר ליד שיח פורח, היה קוטף לעצמו פרח ושואף לקרבו את הריח, עוצם את עיניו ולכמה שניות קצרות מתמלא בטוּב שכמהּ לו כל כך. הוא היה זקוק לעדנה וליופי. החספוס והכיעור הלמו בו.


להיות בלתי מוחזק בעולם


החיים כרוכים בסבל מטבעם. מתחילתם ועד סופם, הם רצופים פרידות מן היקר לנו ומלאי פגישות עם הבלתי רצוי. הלידה כרוכה בסבל, ואחריה מופיעים בהכרח מחלה, זִקנה ומוות, ועמם כאב גופני ונפשי, צער וקינה. עצם היות החיים נתונים בשינוי מתמיד, עצם היותנו נתונים בשינוי מתמיד, עצם היות היקר לנו נתון בשינוי מתמיד - משמעם פרידה וסבל. תהליך ההתהוות והדעיכה מכאיב מטבעו (על פי הבודהא: אמת נאצלת ראשונה). אפשר להשתחרר מתהליך ההתהוות והסבל, ויש דרך לעשות זאת (אמיתות נאצלות שלישית ורביעית); ומי שהולך בדרך הזו רואה כיצד מתרחש השחרור ומרגיש את ההקלה ואת האושר הגלומים בו. אך כל עוד לא צעד בה עד סופה יהיו חייו כרוכים, במידה כזו או אחרת, בכאב נפשי. מצדם של התינוק והילד, השאלה הגדולה היא כיצד הכאב הזה מטופל, כיצד הוא מוחזק (ויניקוט) או מוכל ומעוכל (ביון); כיצד הנפשות של המטפלים הראשוניים מחזיקות ומעכלות אותו, ובאיזו מידה הנפש הרכה שלו עצמו נכונה לקלוט ולספוג את ההחזקה והעיכול הללו, נכונה לתת להם לשכך את הפגיעה של החיים ובהדרגה לעמוד לרשותו כפונקציות שיהיו לשלו.


כשתינוק בא לעולם הוא חייב סביבה שתחזיק אותו. ראשו כבד ושריריו חלשים אל מול כוח הכבידה שמחוץ למים, ואף על פי שישנם כמה דברים שהוא כבר מסוגל לעשות למען עצמו, הוא במידה רבה חסר אונים. אני מניחה שעוד ברחם הספיק לחוות סבל מסוגים שונים, אבל שם לפחות היה גופו מוחזק. כעת הוא נשמט, ואך טבעי שההישמטות הגופנית תיקשר בנפשו הבוסרית בתחושת הישמטות כוללת, באי־אינטגרציה ובאבדון מעוררי אימה.


המקבילה להישמטות הגופנית היא הישמטות רגשית. כפי שהאם והאב עלולים שלא לאסוף ולהחזיק את איברי התינוק בדרך שתנסך בו ביטחון, כך הם עלולים שלא לאסוף ולהחזיק כהלכה את איברי נפשו: את רגשותיו וחוויותיו הגולמיים, את חרדותיו ומצוקותיו ואת שאר גישושיו ואיתותיו. בהקשר דומה, התינוק, אשר כמו מערכת העיכול הגופנית שלו כך גם מערכת העיכול המנטלית שלו אינה בשלה, תלוי באחרים שיעכלו עבורו את המציאות הרגשית. כמו גוזל שאמו מגישה את המזון למקורו לאחר שכבר עיכלה אותו חלקית בעצמה, הוא זקוק לנפשות של הוריו שיתפקדו כמְכל הנכון לקלוט את הרכיבים הנפשיים הקשים שהוא משליך, לעבד אותם ולהשיבם אליו בגרסה שמישה, ניתנת לעיכול, מעניקת חיים ומאפשרת צמיחה.


אם התינוק אינו מוחזק ומוכל כהלכה (מציאות התלויה בהוריו אך גם בתכונותיו שלו), תרבץ לפתחו סכנת התפרקות; ואימה פרימיטיבית מפני כְּליה או אִיוּן - שמלכתחילה מצויה שם חבויה ברקע - עלולה להתבסס בו (קליין, 1946). את החרדה הראשונית הזאת, שאינה ניתנת לחשיבה, אפשר בכל זאת לתאר בעזרת דימויים של נפילה אין־סופית (ויניקוט, 1963) ושל נזילה או התפזרות בחלל (דרך פתחי הגוף ופתחים אחרים) כתוצאה מהיעדר עטיפה (Bick, 1968). אל מול חרדה זו ניצבות התנהגויות הישרדותיות שנועדו לייצר "רצפה חושית" (אוגדן, 2008), "עור שני" מחזיק (Bick, 1968) או "מעטפת" חושית (אנזייה, 2004) - הדרכים של התינוק להחזיק את עצמו בעצמו, בהיעדר החזקה חיצונית מספיקה.


תינוקות יכולים להתמקד באובייקט חושי כלשהו (כמו נורה בתקרה), לשקוע בו ולהרגיש שישותם אחוזה. הם יכולים לכווץ את שריריהם כדי להתהדק, לסתום את הפתחים ובכך למנוע, בפנטזיה, את אותה דליפה. הם יכולים להתנועע ללא הפסק כדי לייצר תחושת המשכיות הנחווית כעור מחזיק (Symington, 1985). גם אנחנו, המבוגרים, עושים זאת: אנו בוהים בטלוויזיה כמו באובייקט חושי מחזיק, מכווצים באופן מתמשך ולא רצוני שרירים מסוימים כדי להחזיק את עצמנו מהודקים, דואגים שתמיד תישמע ברקע מוזיקה כדי להימנע מְרווחים מחרידים, נכנסים למכונית ונוהגים במשך שעות רק כדי להיות בתנועה או עוסקים בפעילויות גופניות חזרתיות כדי לחוש את המשכיות ההוויה (אוגדן, 2008). לכל צורות ההחזקה הללו ישנן מקבילות מנטליות. התודעה יכולה לייצר אותן בעזרת היצמדות עיקשת לאובייקט מנטלי מסוים (רגש, זיכרון, דימוי או מחשבה), או בעזרת התרוצצות בלתי פוסקת של דימויים ומחשבות, או בעזרת תנועה נפשית בעלת אופי מתהדק שאינה מותירה מרווחים בחלל הפנימי ואשר מלכדת מקבץ חומרים נפשיים לכדי מקשה צפופה אחת (ברנע־אסטרוג, 2015).


אף תינוק אינו מוגן לחלוטין מפני פגיעוֹת החיים, גם אם זכה להחזקה ולהכלה הטובות ביותר שאפשר לדמיין, וגם אם תכונותיו המולדות מאפשרות לו לעשות בהן שימוש מוצלח; אך מכיוון שטיב ההחזקה וההכלה ההוריות נמדד ביחס לצרכיו המסוימים של התינוק המסוים, לתינוקות עדינים קשה יותר לחוות מצב שבו ההחזקה וההכלה מספקות באופן מתמשך. בגלל רגישותם, הם סופגים את הסביבה ברזולוציה גבוהה יותר ופגיעותיהם תכופות; הוריהם עלולים להתקשות לעקוב אחר הניואנסים של חוויותיהם, לעבד אותן כהלכה ולהתאים את עצמם למקצב שעלול להיות תובעני ואינטנסיבי, והתינוקות צפויים לחוות לעתים קרובות יותר חוויות של הצפה והישמטות. לכן, כך נדמה לי, אנשים עדינים נוטים - לא בהכרח, אך בסבירות גבוהה - לשאת עמם את האימה. רונן היה ללא ספק אחד מאותם אנשים, ובתקופה ההיא נחשפו בו אזורים רכים שכוסו במעטה זמני של הסתגלות, והחרדה פרצה דרכם, גלויה וחריפה.


הוא עמד מולה חסר אונים. הוא התעטף בצליל, שאף לתוכו את היופי שהזדמן לו ונח על המשכיות התנועה. אך כל אלה לא היו אלא זרועות קלושות, רצפה חושית רעועה ובת חלוף, קרעי קרעים של בית, זרדים דקיקים הנסחפים בזרם, מתירים לו להיאחז בהם ברפיון לרגעים קצרים שחסרו את היכולת להשלות.


עשן הסיגריה מהפה אל הגרון, אל הריאות. כוס יין. עוד מוזיקה. פרוסת עוגה. שאיפות אוויר זעירות, בלתי מספיקות, בלתי מצטברות, בלתי מרפאות.


הרגע הזה מכאיב, קשה מנשוא. הוא עצמו בלתי נסבל; אך גם הידיעה שהנה הוא חולף מכאיבה, בלתי נסבלת. צביטה חדה בתחתית הקיום.


כל נשימה. כל רגע. סכינים קהים, בדידות חסרת שם, תהום פעורה.


התודעה מתרסקת על העבר ומפנטזת את העתיד, כך הבחין רונן, אך את הרגע הזה היא אינה סובלת. כל רגע שלה שורט. המרחק בין הרגע הזה לבין העבר והעתיד הופך אותו לרווי פרידה, ועל כן מכאיב, קורע, בלתי נסבל. הוא המציא לעצמו שיטה, דרך לתפוס את התודעה בכוח ולנסות להכריח אותה לחיות בהווה: "עכשיו אני אוכל", אמר לעצמו שוב ושוב בעת שאכל. "עכשיו אני מניח את העט. עכשיו אני הולך. אני הולך" (שנים אחר כך יחייך לעצמו בשקט כשישמע ששיטת מדיטציה כזו תורגלה מאות רבות של שנים קודם לכן). זה לא הועיל לו, בקושי דִגדג את פני השטח, והוא ויתר על העניין מהר מאוד (שנים אחר כך יגלה מדוע). לעצמו לא הצליח לעזור, והחיים אילצו אותו לעשות מעשה שואף־חילוץ כלשהו. בהמלצת ידידים פנה לעזרה פסיכולוגית.


האימה הראשונית מפני הישמטות ואי־אינטגרציה היא במובן מסוים אוניברסלית, אך היא אינה ממשיכה ללוות את כולנו באותה מידה. אלה הנושאים בקרבם את אימת ההתמוטטות הראשונית חרדים ממנה ובה בעת נמשכים אליה: היא הזוועה ב(אי־)התגלמותה, הגרוע שבסיוטים שאינם יכולים להיחלם. ובכל זאת, כדי להיות קרובים לעצמם באמת, כדי להיות עצמם, כדי להיות באמת - עליהם לבוא עמה במגע. אין דרך לחוות את ההתמוטטות הראשונית במלואה, אמר ויניקוט. היא נוראה מדי, ומכיוון שכאשר התרחשה לא היה מי שיחווה אותה - במובן מסוים מעולם לא ממש נחוותה; ואף על פי כן אפשר לגשת אליה, לגעת בשוליה, לחוש בנוכחותה, ויש לעשות זאת לשם החלמה (ויניקוט, 1963; קולקר, 2009). רונן נגע בשולי ההתמוטטות באותם ימים. הוא שט לאורכם, והם חתכו בו. כדי שלהתחככות המכאיבה באימה יהיה סיכוי להיעשות לשער לאמת ולהחלמה, היה עליו לחקור אותה בתוכו, לחקור את עצמו לאורה, על דרך ההתנסות, בלִוויית מודעוּת לא אלימה, בסביבת קשב פנימית וחיצונית מתאימה.


המרחב שבחדר הפסיכולוגית, עמוס חללים ושתיקות, היה לרונן מפגש ראשון עם סביבה כזאת. האישיות שלה, אהדתה השקטה, הקשר המשונה והלא הדדי הזה, עשו בדרך כלשהי את העבודה; ובלי שהבין מדוע ואיך, הגיעה ההקלה. הטיפול הרגיע תחילה את התקפי הפאניקה, ואז פנה אל השכבות התת־קרקעיות - העליונות יחסית - של הדפוסים ההתייחסותיים שהיו טבועים בו. הייתה זו תחילת דרכו אל קיום גמיש יותר ופריך פחות. כעבור כמה שנים, כשהתחיל לתרגל מדיטציית ויפאסנה, המשיך בתהליך. אט־אט התפתחה יכולתו להתבונן פנימה בדרך אלימה פחות ולעכל טוב יותר את מה שמצא שם. דרכו התפתלה בין הרקמות הגיאולוגיות, בין רגבי הנפש, והוא ברר ופורר אותם מן הגסים אל המעודנים. ראשית ניגש להתקפי הפאניקה, אשר תרגול המדיטציה שב והעלה אל פני השטח ביתר שאת. לאחר שאלה עברו מהעולם, וגם בהפוגות שביניהם, התפנה לגעת בחרדה הכללית יותר שצפה בגוף־נפש שלו ושטפה אותו בגלים גואים ונסוגים. בהמשך הגיע אל שיירי האימה, לרכיבים הגופניים והנפשיים שנהיו בשלב זה כמעט חסרי מטען של זהות עצמית, אך בכל זאת נותרו נוכחים: תכנים מסויטים, עוררות יתר של מערכת העצבים; וחומר הגלם, הכאב הראשוני של הפרידה הראשונית, התהום הפעורה - תלישה באזור הבטן הפּוֹשה בשארית ההוויה.


הפער


אדם עדין נולד. מה קורה לעדינותו כאשר היא פוגשת במציאות? עד כמה המציאות הולמת אותה או הולמת בה? האם היא פוגשת מן העבר האחר הדים של רגישות השחים לעברה, משוחחים איתה, מתגמשים ומתמתחים ומתמצקים לקראתה לפי הצורך? עד כמה מתאפשר לה לעדינות לחיות, להיות לאדם כר, מצע רך לכונן עליו קשר עם פנים ועם חוץ?


יש לי הזכות לפגוש לא מעט אנשים עדינים בחוגים שבהם אני מסתובבת. הם עשויים להיות שונים ורחוקים זה מזה מרחק שנות אור, הם עשויים להרגיש בודדים או מבודדים, אבל העדינות מחברת ביניהם. אני מזהה אותם בקלות בקהל - במובן מסוים הם העם שלי. אני מכירה את הכאב שלהם ואת היופי שלהם ואוהבת אותם מראש. אפשר לדבר על הכאב שלהם כעל כאב הקשור בהתנגשות בין עדינותם לבין התכונות של סביבתם הפיזית והרגשית, האנושית והלא אנושית. ההתנגשות עשויה להתרחש כמעט דרך קבע, כזרימה תת־קרקעית המלווה את זרם החוויה, או, במקרים אחרים, לצאת מהשדה החווייתי ולהיכנס אליו לסירוגין, להישכח מלב רק כדי להתפרץ אליו בחזרה. אפשר לחשוב עליה כעל זַן של טראומה התפתחותית, הטראומה המתרחשת כאשר כאב רגשי אינו מוצא מקום (אנושי־רגשי) להיות מוחזק בו (Epstein, 2013); ועל התצורות הגופניות והנפשיות המגוונות, שהתפתחו באנשים הללו בתגובה להתנגשות, אפשר לחשוב כעל הבְניוֹת המאפשרות להם לחיות אותה, לשרוד בה, להחזיק לעומתה את נפשותיהם הדקיקות־המלאות. ישנם אנשים עדינים וישנם אנשים עדינים פחות. עם זאת, איני מבקשת לאפיין טיפוס כלשהו אלא לבחון את העדינות כצורת קיום, כצורה מסוימת של חוויית ההיות בחיים האלה.


הפער שחוויית העדינות כרוכה בו במקרים רבים הוא פער בין רמות שונות של רזולוציה רגשית־תחושתית־הכרתית. "מה שאני מרגישה", נוכחת הילדה העדינה לגלות אל מול אמה, "את אינך מרגישה. מה שנרשם בי בעוצמה אַת אפילו לא רואה". הפער מכאיב. כל מרחק והפרש מכאיבים לנפש הרכה. במקרה זה, הפער בין רמות הרזולוציה של השתיים עלול להביא את האם לפספס חלקים משמעותיים מהעולם החווייתי של בתה ולהותירם מוזנחים, שרויים בעלטה. קצת כמו אצל אותם יתומים מוזנחים, שחדלים לבכות מתוך ייאוש לאחר שהבינו שהמענה המיוחל כבר לא יבוא, החיבורים הפנימיים והבין־אישיים של מי שחווה פער כזה עלולים להסתלף (אם כי בנקודה שפירה בהרבה על הרצף). במקום בהירות פנימית וישירוּת הביטוי, עלולים לצמוח ערפול ובלבול ותקשורת קלוקלת או מפותלת. הילדה, שאולי כבר בגרה מאז, אינה יודעת מה בדיוק קורה לה ומה היא צריכה; או שהיא יודעת אך הידיעה מייסרת, נתונה בקונפליקט עם מה שהניסיון לימד אותה על מה שאפשר ועל מה שאי־אפשר לקבל בעולם, עם מה שלמדה שמותר ושנמצא בטווח המקובל, עם מה שנדמה לה שמישהו בחוץ עשוי להבין.


מצוקה ואף פתולוגיה עלולות להיווצר עקב חוסר ההתאמה ולערום שכבות סבל נוספות, המצטברות על גבי הכאב היסודי שתחושת הפער עצמה מעוררת. השכבות הפשוטות ביותר להבנה - שהן גם הנגישות ביותר למודעות - קשורות ליחס הסביבה ולהתהוות תחושת העצמי על בסיס היחס הזה. אלה שסובבים את האדם העדין עלולים שלא להבין אותו. הם עלולים להתייחס אליו בביקורתיות, לחוש כלפיו בוז או כעס, תסכול, חוסר אונים ואי־שביעות רצון, ועקב כך להגיב בתוקפנות, באטימות או בחרדה. האדם העדין, מצדו, עלול לפתח בתגובה עצמי כוזב, כמו גם חוויות כרוניות של חולשה ושבריריות, של אי־שייכות ובדידות, של היותו בלתי מובן, מתסכל, לא רצוי, לא מרצה, חסר מקום בעולם.


השכבות העמוקות יותר של הסבל ושל ההתארגנות סביבו קשורות בתהליכים ראשוניים וגולמיים, והן צרובות במעמקי המערכת הפסיכו־פיזית של האדם. כאן מצויים חומרים הנוגעים לתהליכים של ויסות והחזקה, עיכול והכלה; למקצב ולטון, למסלולי תנועה של כוחות החיוּת והמוות בגוף־נפש ובמישור הבין־אישי; לגרף של דרגות הערנות, לדיאלקטיקה בין חיבור לניתוק ובין קיום להיעלמות. אי־אפשר להפריד את החומרים הללו מאלה הנמצאים בשכבות הגלויות יותר, וגם החומרים ה"עמוקים" מבצבצים על פני השטח בצורת מחוות והבעות פנים אופייניות, דרכי החזקה שרירית ומהלך נשימה, ודפוסי היקשרות והתייחסות. בחקר הנפש כמו בחקר הנפש: פני השטח והמעמקים, עבר והווה, פנים־אישי ובין־אישי, פסיכי ופיזי - כולם מייצרים זה את זה, מגלים זה את זה ומובילים זה אל זה.


אם ההורה עדין בעצמו, הפער מצטמצם. אם עדינותו זכתה לעיבוד, נקודת המוצא שהוא מאפשר לילדיו העדינים טובה יותר; ובכל זאת יהיה עליהם להתמודד עם העולם ועם שאר בני האדם שסביבם, להימצא בדיאלוג עם תביעותיהם ואורחות חייהם ולחוות את ההתנגשות עם הגסות כאשר היא תופיע. לא במקום נקודת המבט הזאת אלא על גביה, נוכל לגשת לעניין מכמה זוויות נוספות. נוכל להוסיף רובד על רובד ולגעת בממד אחר של חוויית העדינות, שאולי תקבל בדרך זו משמעות שונה במקצת.


רגישות ועדינות


מהי עדינות? ומדוע אני בוחרת להשתמש במילה "עדינות" במקום במילה "רגישות"? הנה כמה מחשבות בלתי ממצות על רגישות, על עדינות ועל היחס ביניהן.


כשפרויד חשב על המפגש בין פנים לחוץ, הוא חשב על ההכרח שביצירת חיץ ביניהם. הוא תיאר שכבה העומדת בין העולם לבין הנפש, אשר מגינה על הרקמה החיה־הקולטת מפני הסביבה, המפגיזה אותה בגירויים. שכבה זו מתפקדת כמו בולם זעזועים: היא סופגת ומעמעמת את הגירויים, ומאפשרת להם להיכנס למערכת רק לאחר שהופחתו, סוננו והוחלשו. כדי לעמוד במשימה שלשמה נוצרה, על השכבה החוצצת להקריב את עצמה: היא הופכת אנאורגנית, מתה (פרויד, 1920). פרויד הניח שאיננו מסוגלים לתפוס את המציאות כולה, כפי שהיא, במלוא עוצמתה. יותר מדי מציאות, מנקודת מבטו - הורגת.


אנשים רגישים, כך נדמה לפעמים, מתמודדים עם יותר מציאות.1 אולי השכבה החוצצת דקיקה אצלם יותר או מסננת פחות, ואולי היא פשוט אינה מתה לגמרי (אם שכבה כזו אמנם קיימת, אולי היא אינה מתה לגמרי אצל אף אחד מאיתנו. אולי היא מתאפיינת בדרגות משתנות של חיוּת). אם גירויים רבים יותר נכנסים אל אותם אנשים ונספגים בגופם ובנפשם, ייתכן שהם חווים יותר פגיעה וכאב, אך גם יותר חיוּת ועונג. כמה חיוּת אפשר לסבול? כמה כאב וכמה עונג? אצל כל אחד מאיתנו התשובה שונה, כמובן, והיא תלויה במארג הסבוך בין מאפייני הפנים למאפייני החוץ: תכונותיו המולדות של הפרט, תנאי הסביבה החומרית, ההקשר המשפחתי והחברתי הרחב יותר, ההחזקה ההורית, מְכָל האם ומְכָל האב, יכולות הנפש המתהווה לחוות טוּב ולהטמיעו, ונטייתה להפנים את מנגנוני העיכול וההתמרה, ואז להצמיח את היכולת לשאת עמימות ותסכול ולהשהות התרוקנות מכאב - כל אלה מנוסחים במונחים של ראשית החיים, אך ממשיכים להשפיע, להתהוות ולהשתנות לכל אורכם, ועוד אחזור לדון בהם בהרחבה. לעת עתה נניח שהרגישוּת מעמתת את הנפש עם "יותר", ושהשאלה באילו מסלולים ינוע ה"יותר" הזה תלויה בדיאלקטיקה בין הגורמים הללו, המַבְנים זה את זה. דיאלקטיקה זו היא שתקבע מתי יעלה ה"יותר" על גדותיו ומתי יווּסת; מתי יוּטה ויעוּות ומתי ידוכא ויוּחְנַק; מתי יציף את המערכת עד כדי כך שהיא תיאלץ להתקהות או למות; מתי יורשה להיות, ובלוויית הציוד המתאים יהפוך למשאב, לזהב טהור, למצע לקשר עם המציאות.


העולם נוגע בנו ואנו מרגישים. כל החי מרגיש, בין שהוא מודע לכך ובין שאינו מודע לכך. יותר רגישות - יותר חיים. טובים או רעים - את זאת יקבעו הגורמים האחרים. רגישות היא אפוא חיים או ביטוי של חיים, היא ההיפתחות כלפיהם או ההתקשחות וההיאטמות לעומתם. ככזאת היא מתפרשת על פני הרצף כולו - מהעידון עד לגסות הרוח (אייגן, 2014). הרגישות כלולה בעדינות, ומטבע הדברים אתייחס אליה לעתים תכופות. היא ללא ספק חלק מהתמונה, אך היא אינה התמונה כולה. לעדינות אני רוצה להציע מעמד שונה במקצת. אני מציעה לראותה, בצורתה הבשלה, כהישג התפתחותי או כערך; ולצד המחשבה על המורכבויות הכרוכות בחוויית העדינות כשהיא פוגשת מציאות חיצונית שאינה תואמת אותה, זאת נקודת המבט שאני מקווה לפתח כאן.


רגישות עשויה להופיע בצורה כוללנית, כתכונה בסיסית, אך גם כתופעה מוגבלת ומקומית. אדם המתאפיין ברגישויות כאלה או אחרות אינו בהכרח אדם עדין. נבחן לדוגמה את דמותו של ז'אן־באטיסְט גרנוי, הרוצח בן המאה ה-18 אשר את סיפורו מספר פטריק זיסקינד בספרו הבושם (1985). גרנוי ניחן ברגישות קיצונית לריחות, רגישות שהתפתחה לדרגת אומנות: הוא היה ער לדקויות העולם הזה וחש אותו ברזולוציית־על ששאר האנשים לא היו יכולים להיות ערים לה. הוא תמיד העדיף את הנשיפה על פני השאיפה, שכן העולם חדר לתוכו חדר לתוכו דרך הנחיריים באינטנסיביות מפורטת ועמוסה. במשך 18 שנה, בלי שנתן על כך את דעתו, הלמו בו ללא הרף הריחות שעלו סביבו. יום אחד יצא את העיר, וכשהתרחק ממנה החל לחוש הקלה והבין עד כמה קשה לנשיאה הייתה לו הסביבה האנושית על ריחותיה. ככל שרחק, כך הזדכך האוויר, וככל שהזדכך האוויר, כך התרוממה רוחו והוא נדחף לרְחוק עוד. לבסוף הגיע לגומחה סְפוּנה בקרביו של הר, מרוחק מכל אדם וזֵכֶר אדם. לאחר שזיהה באפו שכף רגלו של בן אנוש מעולם לא דרכה בה, החליט להישאר. שבע שנים חי לו בגומחה כבתוך קבר, מכורבל לבדו בחשכה ובדממת מוות, זוחל מדי פעם החוצה כדי להזין את גופו בצמצום. הוא עצמו, כך גילה מאוחר יותר, היה משולל ריח; ומכיוון שלא הייתה לו מעטפת ריח (אנזייה, 2004: 243-233), הוא כמהּ לה ותר אחר המקורות שמהם יוכל לייצר אותה.


ללא מעטפת ריח משל עצמו, היה גרנוי חשוף יותר לריחות הסביבה שתקפו אותו. הגומחה נתנה לו מנוח מן המתקפות הללו, ובה בעת סיפקה לו מעטפת חושית צלולה, קרירה ושקטה. בעיקר היא פעלה ככמוסה מבוֹדדת: היא השאירה את העולם החיצוני בחוץ, מופרד מן העולם הפנימי. בתוך הכמוסה הזאת הוא הרגיש, לראשונה בחייו, בטוח באמת.


רגיש כל כך לרשמים חושיים מן החוץ, נואש כל כך למעטפת, ולמרות זאת לא היה אדם עדין כלל ועיקר. גופו עמד מרגע לידתו בניסיונות קשים ויכול להם, שורד בעבודת פרך ומתגבר על מחלות איומות, עמיד כקרצייה. נפשו הייתה צייה מוסרית, בלי עלעל של חמלה או בושה שינבוט בה לנחמה. את מעטפות הריח שהשיג הוא ניצל לסיפוק צרכים מעוותים, והנִקְבּה המבודדת, ששימשה כמקום מבטחים, כמפלט ממתקפת הריחות האנושיים המעיקים, נעשתה לפקעת שאפשרה לו להתפלש עד אין קץ בעולם פרימיטיבי של התמכרות לתאוות החוש(ים). החיפוש אחר ריח משל עצמו נבע אמנם מחרדת אי־קיום נוראה, שניצתה בו כאשר הבין שאינו מסוגל להריח את עצמו (והמעטפת הראשונה שייצר אפשרה לו לצקת את עצמו אל תוך הקיום), אך עד מהרה נהיה למסע למציאת המרקחות שיתנו בידיו את היכולת לסמא את עיני האנשים ולשלוט בהם. רגישותו של גרנוי הייתה אפוא רגישות מקומית שהתקיימה לצד אטימויות וגסויות. זהו מקרה קצה, כמובן, אך הוא ממחיש היטב את העובדה שרגישות ועדינות אינן היינו הך. העדינות כוללת בתוכה רגישות, אך היא אינה רגישות בלבד. רגישות ורצחנות יכולות לדור בכפיפה אחת. העדינות מגיבה כלפי האלימות ברתיעה.


עדינות, פגיעה והדחף לטוב


ויניקוט (1956; 1998) תיאר את ההתפתחות המוקדמת כתנועה טבעית בין הפרעה להמשכיות, בין פגיעה להחלמה ספונטנית. הישות התינוקית שואפת לתחושת המשכיות עגולה וחלקה שתהיה מובנת מאליה: במצב זה היא אינה נדרשת להיות מודעת לעצמה. מצוקות הגוף ומצוקות הנפש מאיימות לקטוע אותה, ועל האם (או ההורה) לנהל אותן כדי שלא יעשו זאת בצורה נוראית מדי. האֵם הטובה דיה משקיעה את עצמה בתינוקהּ ומתאימה את עצמה אליו: בתחילה באופן כמעט טוטלי ובהמשך במידה פחותה. היא מחזיקה עבורו את גופו ואת נפשו ובכך מאפשרת לו להחלים מהפגיעות הבלתי נמנעות של הקיום. גם ההתאמה ההולכת ופוחתת היא היבט של התכווננות, מכיוון שהיא הולמת את היכולת הגדלה של התינוק לשאת את העולם. אם כל התנאים, פנימיים וחיצוניים גם יחד, מאפשרים לתהליך להתרחש בהצלחה, לא ייצרו הפגיעוֹת שבר, וההפרעות לא יעוותו את האישיות. היא תוכל לצמוח אז בשלום: חיה, יצירתית, בלתי כוזבת, לא מנותקת מעצמה.


ובכל זאת, מושקעים ומותאמים ככל שיהיו הוריו, טובים ככל שיהיו שאר התנאים, התינוק נפגע. החיים כרוכים מטבעם בסבל, והוא נפגע ומחלים, מתמשך ומופרע. מייקל אייגן (Eigen) מקשר את המקצב הזה לרגישות. הוא כותב: "החיים קורעים את הרגישות לגזרים. יש פצעים שלעולם אינם מחלימים - ואולי אינם אמורים להחלים. אך אפילו פצעים אלה יכולים להזין את הדחף לטוב יותר: ליצור עולם טוב יותר, להיות אדם טוב יותר" (אייגן, 2014: 38). מנקודת המבט של אייגן, הבסיס לאתיקה הוא ההיענות לרגישות או הבשלתה של היענות רגישה (שם: 203). אני רוצה להציע את העדינות כאיכות המשקפת, במצבה הבשל, את עמדת האדם העושה שימוש לא הרסני ברגישותו כדי לחוש את הרגישות - שלו ושל האחר - ולהיענות לה.


במשך שנים רבות חש רונן, כמו לא מעט אנשים עדינים, שברירי ובלתי מוחזק בעולם. החוויות הקשורות לפגיעוֹת הבלתי נמנעות של החיים ממשיכות לרחוש בקרקעית ההוויה, גם כאשר הן מנוהלות היטב יחסית בידי אישיות חזקה. אצל רונן הן הופיעו כפצעים שכוסו במעטה זמני של החלמה לכאורה, החלמה זמנית, החלמה המאפשרת התנהלות נורמטיבית בעולם עד אשר היא פוגשת מציאות המקלפת אותה. ההחלמה האמיתית - ההחלמה שאינה מתפקדת כטלאי (Fleischman, 1999) - הגיעה מאוחר יותר ושינתה את חייו; אך כל תאי גופו ונפשו עדיין זוכרים את הפגיעה. הם נותרו רגישים לה וערים לנוכחותה, בתוכו בתוכו ואצל אחרים שספגו פגיעה דומה.


שכבה נפשית שנפגעה ואז החלימה אינה זהה לשכבה שמלכתחילה לא נפגעה. רישום כלשהו ייוותר בה, והיא תהיה רוטטת יותר, רגישה יותר במגעה עם העולם. פּוּלְסים עדינים של כאב ימשיכו לבקוע ממנה מעת לעת. היא זוכרת את הפגיעה, והזיכרון הופך אותה רגישה לכאב המסוים שלה ולכאב באשר הוא. בהקשר הנכון הוא עושה את הנפש רגישה לאמת של הכאב, לכאב של העולם.


הפגיעוֹת של האדם העדין רבות ותכופות, ודקויותיהן נחקקות בו. קהוּת אינה אפשרות מציאותית מבחינתו, אלא אם כן הוא משתמש באמצעים חיצוניים המשרים עליו קהות זמנית. השפעות החיים המסועפות מתפרצות לשדה הראייה שלו, אם ירצה או לא ירצה, ולעתים קרובות מאוד מכריחות אותו להיות מודע להן. גם אם טרם מצא דרך טובה לעבד את הסבל ולצמוח ממנו, גם אם טבעו של תהליך התהוות הסבל והדרך להיחלץ ממנו אינם נהירים לו, הרי קשה לו מאוד לחמוק מהמודעות לעובדת הקיום של הסבל; ובתנאי שהבסיס הנפשי שלו אינו רעוע מדי ושהתנאים החיצוניים סבירים, רבים הסיכויים שיידחף לחפש מזור. בחלק מהמקרים הוא לא יסתפק במזור שטחי ויצא לחקור: את עצמו, את המציאות, את האמת. העדינות מציבה את אלה הניחנים בה בעמדה מיוחדת. עמדה זו אינה קלה, אך יש בה זכות גדולה.


ספר זה בוחן את העדינות כהוויה וכמצב קיומי. הוא חוקר את הדרך שבה האדם העדין פוגש את סביבתו האנושית והבלתי אנושית, ואת השפעות המפגש הזה, לאור תכונותיו המיוחדות. הוא מיועד לאנשים החווים את עצמם כעדינים ולאלה החיים עמם: בני זוג, הורים, חברים, מחנכים ומטפלים השואפים להבין את העדינות ולהחזיק אותה קצת אחרת. בין הרהור תיאורטי לתובנות העולות מן ההתנסות, אני בודקת את תפקיד הסביבה בעיצוב חוויית העדינות ואת הפער התפיסתי־תחושתי־הכרתי שלעתים קרובות מתקיים בין הסביבה לבין האדם העדין. אני שואלת מה קורה כאשר הוא או היא פוגשים בערכי המוסר הגסים לעתים של החברה שלנו, ובוחנת את הדרך שתורת הבודהא, כפי שהיא מופיעה בדרשותיו ומיושמת בתרגול של מדיטציית ויפאסנה, סוללת עבור אלה שרוצים לנוע מן הגס אל המעודן. בהמשך אני בודקת מתי ובאיזה אופן חומרי הרגישות שלנו - המכאיב והנעים - עלולים לעמוד בדרכן של צמיחת האישיות ושל ההתפתחות הרוחנית, ובאילו תנאים הם הכרחיים להן ומספקים להן משען. מחשבות על תחושות החרדה, האי־נחת והאי־שייכות, המלוות במקרים רבים אנשים עדינים, מובילות אותי אל משימת החיים שלהם לפטור את עדינותם מהשבריריות, מההרסנות ומהבלבול שפעמים רבות מסתבכים בה, אל מאבקם להיות מובָנים ולמצוא לעצמם בית בעולם. לבסוף אני שואלת: אם הסביבה חשובה כל כך והפער עד כדי כך מכאיב, מה אנחנו יכולים לעשות למען העדינים שבינינו - עצמנו ואחרים - כדי לייצר סביבה מותאמת יותר? אני מגדירה קשב ומצב תודעה כסביבה, ובוחנת את האפשרות לטפח אותם לכדי מרחב נפשי מכוונן ומותאם שמחזיק את העדינות ברוך במקום לרמוס ולדכא אותה.


הסיפורים האישיים שבחרתי להביא מציעים כמה מבטים חטופים אל תוך הליבה החיה והרוטטת של העדינות. הם מראים משהו מן האתגר ומן היופי שבה ומצביעים על הדרך שבה פגיעוֹת החיים יכולות להפוך למודעוּת ולחמלה, והכאב - לכאב נאצל. בעזרת כל אלה אני מקווה לעורר את הרוך והצלילות שהעדינות קוראת להם. אני מקווה שהמפגש הבא עמה, מוסווית ככל שתהיה מאחורי ההתמודדות עם עובדת קיומה, יעורר אהבה.