מתחילים


“איזה טירוף!” צעק ג’וש בהתרגשות, ושערו החום, שאסוף לקוקו קטן מאחורי ראשו, קיפץ יחד איתו מעלה ומטה.


“הם באמת משתפרים. לחשוב שאנחנו מתאמנים רק חודשיים, והם כבר מגיעים להישגים כאלה”, אמר צ’ארלי בגאווה ועיניו החומות נצצו.


“אני מסכים שהם מתקדמים. למרות זאת, לצערי, זה לא מספיק. מאי אמנם הצילה אותנו מגיהינום, אך מניסיון עבר אנחנו יודעים שהשטן ישוב להציק לנו, ימשיך לגנוב נשמות ולא ינוח עד שיושמד אחרון המלאכים”, אמר אלכסנדר, ופניו הראו רצינות.


אלכסנדר לוקח הכול ברצינות. ממש הכול. אני לא חושבת שראיתי אותו מחייך או מתרצה פעם אחת בחודשיים האחרונים.


אלכסנדר גבוה מאוד, לדעתי הוא כמעט שני מטרים, שערו בלונד-זהוב, אסוף תמיד, ועיניו כחולות כמו הים.


צ’ארלי גבוה ממני ביותר מראש. שערו שחור, קצוץ בצידי הראש ובגג הגולגולת ארוך יותר, עיניו מהפנטות וצבען חום-דבש.


ג’וש גבוה מצ’ארלי, אבל נמוך מאלכסנדר. שערו חום, קצוץ בחלק התחתון של ראשו ותמיד אסוף לקוקו קטן. הוא תמיד משאיר על פניו שפם דק קטן וזקן תיש קטן.


שלושתם מלאכים.


מלאכים אמיתיים, עם כנפיים לבנות גדולות ומרהיבות.


שלושתם בנויים כמו פסל בידי אמן.


אני, בניגוד אליהם, מטר וקרמבו. שערי חום בהיר אסוף לקוקו שתמיד יהיו כמה שערות סוררות שיברחו החוצה. עיניים חומות וחיוך על הפנים, אבל ממש לא פסל.


“מה הכוונה ניסיון העבר?” הצטרפתי לשיחה.


“ביקרנו בגיהינום פעמים רבות מכדי לספור, וזה לא נגמר אף פעם”, הסביר אלכסנדר.


“אין לך ממה לפחד, מאי”, אמר ג’וש בחיוך והוסיף: “הוא לא מגיע לרמה של הלק בציפורניים ברגליים שלך”.


ג’וש, בניגוד מוחלט לאלכסנדר, תמיד גורם לי לחייך, יש לו פתגמים משלו. לוקח קצת זמן, ואז אפשר להבין למה בדיוק הוא מתכוון.


“ג’וש, אתה טמבל”, אמר צ’ארלי וחייך.


צ’ארלי. רק המחשבה עליו עושה לי טוב. הוא קורא אותי כמו ספר פתוח. אני מכירה אותו חודשיים, בערך, אבל מרגישה שאני מכירה אותו כל החיים.


עברנו ימים קשים מאוד כאן במנזר.


מצד אחד, אני רוצה כל כך לחזור הביתה, לכדור הארץ, לעולם שלי.


מצד שני, כולם טוענים ששם זה לא הבית, אלא שהבית שלי הוא עם המלאכים.


אני עדיין לא מכירה אותם, הזיכרון שלי לא חוזר, ולהכשיר מלאכים חדשים מפחיד ומאתגר יותר משציפיתי.


“על כל פנים, הם לא מספיק חזקים. לדעתי צריך להוציא אותם לשטח, להתחיל כבר לחנוך אותם מול אנשים אמיתיים, להציל חיים ולהילחם בשדים של השטן. שכל בני האדם יֵדעו כי המלאכים חזרו”, הסביר אלכסנדר.


“כולם יֵדעו, אבל אני לא חושבת שהם מוכנים כבר לצאת”, אמרתי.


“הם לא יהיו לבד, נתחלק לארבע קבוצות, נחנוך אותם, זה יהיה אדיר כל כך שקונפטי יצא לנו מהנחיריים. אני מכריז שאני אחנוך את הקפטן ואת הצוות שלו, ואתם תתחלקו ביניכם ותחנכו את מי שנשאר. תמיד רציתי להיות פיראט”, אמר ג’וש בהתלהבות, עצם עין אחת וקרא: “ארררר”.


“קודם כל, הם לא פיראטים. דבר שני, אני כבר הייתי על הספינה והם מכירים אותי יותר זמן, אז אני אהיה איתם”, אמר צ’ארלי.


“אתה מתכוון שאותך השטן חטף מהספינה”, אמר ג’וש והחל לצחוק.


את צ’ארלי זה לא הצחיק, הוא פרש את כנפי המלאך שלו ואמר בכעס: “רוצה לקחת את זה החוצה? נראה מי ישוט בים?”


“ילדים, מספיק לריב!” אמר אלכסנדר, “אני אהיה עם הקפטן כדי שלא תריבו”.


הבנים החלו לדחוף זה את זה ולהתווכח מי מהם יצא לים.


הקשתי באצבעותיי והם קפאו במקומם, כל אחד באמצע תנוחת התקיפה שלו.


“נתחיל בזה שעדיין לא הסכמתי שהם יצאו לשטח. עכשיו תירגעו. אם אתם לא יודעים לשחק יפה, אני אקח את הקפטן”, אמרתי בחיוך ורצתי החוצה בעודי צוחקת.


“מאי זה לא לעניין, את משחקת מלוכלך!” צעק אלכסנדר שהיה קפוא בתנוחה שלו.


“זה לא חדש”, אמר צ’ארלי צוחק, “היא תמיד מרמה”.


יצאתי אל הרחבה שמחוץ למנזר והקשתי באצבעותיי, שמעתי את הבנים נופלים על הרצפה ורצים החוצה.


הנוף בחוץ מהפנט.


אנחנו נמצאים במנזר על ההר הגבוה, בין העצים.


פעם הייתי בטוחה שאני בסין, היום אני יודעת שאני פשוט בעולם אחר.


עולם מקביל.


בעולם הזה יש שתי יבשות - יבשת אחת מלאה בסינים, או לפחות כך הם נראים, ואילו ביבשת השנייה בריטים מתקופת ימי הביניים, או לפחות כך הם נראים.


המנזר בנוי בצורה של האות ח’. הכניסה למנזר נמצאת בצד אחד והיא גם היציאה.


החדר שלי בסוף ה-ח’ ואין בו דלת החוצה, רק חלון.


מאחורי המנזר יש מקדש קטן, ומקדימה רחבה ענקית שבה אנחנו מתאמנים, וסביב המנזר חומה ובה שער גדול.


על השער אנחנו שומרים בסבבים.


בפינת הרחבה יש גינה קטנה שאני יצרתי, ובה שולחן ושני כיסאות.


זהו מקום המפלט שלי בסוף יום, או באמצע, או בהתחלה.


נעצרתי ברחבת המנזר, שם ישבו המתלמדים ותרגלו מדיטציה עם וונג ומי-יו, כולם לבושים בחלוקי נזירים צהובים.


וונג ומי-יו הם שני נזירים מבוגרים, קירחים ואדיבים. הם היו הראשונים למצוא אותי כשהגעתי לעולם הזה והם גם עוזרים לי להכשיר מלאכים חדשים - מתלמדים.


הנזירים טוענים שהמדיטציה טובה לשלוות נפש, מעלה ריכוז ויכולה לסייע למתלמדים לעזור לאחרים.


אני חושבת שזו תהיה דרך מעולה לגרום להם להגיע לחלל הלבן בעתיד, כשאהיה מוכנה להכניס אותם.


החלל הלבן הוא אזור שיצרתי, מסתבר, לא ידעתי עליו עד שהגעתי לעולם הזה.


הכול אפשרי בחלל הלבן - לראות מה קורה בעולמות אחרים, בעולם הזה, למצוא אנשים, פשוט הכול. הדמיון שלי הוא המגבלה היחידה של החלל הלבן.


הוא מקום פרטי ולכן אני עדיין לא מוכנה להכניס לשם אף אחד.


“מה כל המהומה?” שאל וונג.


הוא לא נראה מרוצה מההתנהגות הילדותית שלנו. הוא אף פעם לא מרוצה מההתנהגות הילדותית שלנו.


“אנחנו מתחלקים לקבוצות ויוצאים לשטח לעזור לאנשים”, קראתי בשמחה.


המתלמדים הריעו גם הם בשמחה, ורצו לחדרים לאסוף את החפצים שלהם.


וונג ומי-יו לא נראו מרוצים.


מי-יו משך אותי בזרועי הצידה ואמר: “מאי, אני לא חושב שזה חכם, הם עדיין לא מוכנים. את זוכרת את התקרית שהייתה לנו לפני שבוע?”


“זוכרת”, אמרתי וגלגלתי עיניים, “תיקנתי הכול, אף אחד לא נפגע. בכל זאת, נראה לי שכדאי שהם יצאו כבר לשטח”, ניסיתי לשכנע אותו.


לפני שבוע הגיע גבר אשר עובד ביער מסביב למנזר, חוטב עצים.


הוא חתך כמה אצבעות בכף ידו, והגיע לבקש עזרה.


במקום שאני אטפל בו, החלטתי לתת למתלמדים לטפל בו, מפה לשם הוא סיים עם שלוש אצבעות בכל יד ועם שני אפים.


הם בסך הכול מתלמדים, קורה שטועים.


“תקשיבי, אנחנו במשך שנים מכשירים כאן במנזר נערים, אמנם לא מכשירים אותם להיות מלאכים, אבל יש לנו די ניסיון לדעת מתי מישהו מוכן ומתי לא. המתלמדים ממש לא מוכנים”, אמר וונג שהצטרף לשיחה.


“מצד שני, היא אשת השטן. היא הכשירה אלפי מלאכים בחייה ותמיד פעלה לפי תחושות הבטן שלה, אז תן לה קצת קרדיט”, אמר צ’ארלי שהופיע משום מקום ומאחוריו אלכסנדר וג’וש.


במשך החודשיים האחרונים, לא משנה עם מה התמודדתי, גם בדברים חסרי חשיבות כמו בחירת המנות לארוחת הבוקר, הם עמדו מאחוריי בתמיכה מלאה.


“בגלל תחושות הבטן שלה אין יותר מלאכים”, אמר וונג, ונראה שמייד התחרט על דבריו.


הבטתי בו בתדהמה.


כולם הביטו בי וחיכו לתגובתי.


שקט שרר סביבנו, הציפורים הפסיקו לצייץ והרוח לא נשבה.


הרגשתי איך הלחיים שלי בוערות, הרגשתי את הדם זורם במהירות לראשי, ואת ליבי שדפק בעוצמה.


יכולתי להוריד לו את הראש בגלל המשפט הטיפשי הזה.


אני לא אשמה במה שקרה למלאכים, השטן אשם בזה.


הבטתי לרגע בצ’ארלי בניסיון להירגע, ושמתי לב שכולם נראו ממש מבוהלים.


עיניהם היו פעורות ופניהם חיוורות.


סובבתי את ראשי לאחור, מחפשת את השטן, אבל לא היה אף אחד מאחוריי.


“מה עוללת, וונג?” שאל אלכסנדר ומהר הרחיק אותי מהנזירים.


אלכסנדר התכופף עד לגובה שלי, והביט בי בעיניו הכחולות שנראו מבוהלות.


“את חייבת להירגע”, אמר אלכסנדר בעודו אוחז בכתפיי בשתי ידיו.


אלכסנדר אחז בי חזק, הרגשתי שהוא פוחד ממני.


“אני מתנצל, זה לא היה במקום בכלל”, אמר וונג והתקרב אליי בניסיון להתפייס.


“זוז, זוז ממנה, טוס לאופק הרחב”, אמר ג’וש ולקח את הנזירים פנימה למנזר.


כעסתי, אפילו רתחתי, אבל לא בצורה כל כך קיצונית כמו התגובה של כולם.


הם קצת הגזימו כשהרחיקו ממני את כולם.


מעולם לא פגעתי באיש וגם לא אפגע, לא משנה מה יגידו.


“בואי נעשה סיבוב ביער להירגע”, אמר צ’ארלי והתקרב אליי ואל אלכסנדר.


“אני בסדר”, אמרתי בכעס והעפתי את ידיו של אלכסנדר מעליי, “יש לנו מתלמדים לדאוג להם”.


התרחקתי מכולם לכיוון הפינה הקטנה שלי בחצר.


הפינה שלי חיכתה לי שם, קטנה ורגועה; שולחן, שני כיסאות, צל מעצי פרי נמוכים וזווית המשקיפה אל רחבת המנזר.


לפעמים אני מרגישה שיצרתי את הגינה הקטנה כאן בתקופת חיים אחרת.


תקופה שבה עוד לא שמעתי על הבנים, על מלאכים ועדיין לא פגשתי את השטן.


התמקמתי והתיישבתי בתנוחת מדיטציה על האדמה ליד השולחן, קיוויתי שאולי פאי יעזור לי להירגע.


התיישבתי בישיבה מזרחית, הנחתי את כפות ידיי כך שהן פונות כלפי מעלה, על הרגליים שלי.


התנתקתי מגופי וריחפתי מעלה.


“רגע, חכי”, שמעתי קול קורא לי.


עצרתי את הריחוף.


ראיתי את גופי יושב על האדמה, ומעליי את פתח הכניסה לחלל הלבן.


“מי קרא לי?” שאלתי בחשש.


“סוף סוף את שומעת אותנו”, אמר קול מרוחק.


“למה אני לא רואה אותך?” שאלתי, מחפשת בעיניי את מקור הקול.


אין מענה.


אני כנראה מאבדת את השפיות.


המוח שלי דרוך ללא הפסקה לרגע שבו השטן יחזור לסיבוב שני.


כל רעש מקפיץ אותי משינה.


אני לא מוצאת רגע של מנוחה.


כשהמתלמדים מתרגלים אני מסתובבת ביניהם לראות שהם מוגנים.


כשאחד הבנים נעלם לרגע אני מיד מחפשת אחריו.


הדבר המשונה ביותר שקורה מאז החזרה מגיהינום הוא הפחד של כולם כשאני כועסת.


הם חושבים שאפגע במישהו? אני אמנם אשת השטן, אך גם כשאני כועסת זה מאהבה, כי אכפת לי, וכי אני רוצה שכולם יהיו המלאכים הטובים ביותר והמקצועיים ביותר שיש.


אני אמנם דורשת מהם המון, אבל זה לא פחות ממה שאני דורשת מעצמי.


“בטוח ממש כואב לך הראש מרוב מחשבות”, נשמע הקול המוזר שוב.


הבטתי לכל כיוון, אך עדיין לא ראיתי איש.


מיהרתי לרחף מעלה אל החלל הלבן, לא משנה מה מקור הקול הזה, עדיף שיישאר שם.


“איך אני יכול לעזור לך?” שאל פאי וחייך אליי בעודו מלטף את הזקן הלבן והארוך שלו.


פאי הוא נזיר סיני מבוגר מאוד, בעל זקן לבן וארוך כמעט עד הרצפה.


בעבר הוא היה מורה במנזר על ההר, אך כאשר השטן השמיד את המלאכים, פאי הסכים להקריב את עצמו ולחיות לנצח בחלל הלבן כדי להדריך וללוות את אשת השטן ברגע שתופיע שוב, אחרי שנעלמתי לחמש מאות שנה.


עדיין אין לי מושג לאן נעלמתי או למה.


“תאמין לי פאי, רק לראות אותך כבר עושה לי טוב”, אמרתי מחויכת.


פאי חייך אליי בחזרה.


הבטתי לתקרת החלל הלבן, על הרצפה ואז לצדדים.


“את מחפשת משהו מסוים?” שאל פאי.


“שלווה, יש לך קצת ממנה?” שאלתי.


“רק את יכולה לבחור בשלווה”, אמר פאי.


“לבחור בשלווה?” שאלתי, מנסה להבין למה התכוון.


“תביני מאי, כשאת קמה בבוקר, רק את מחליטה איך ייראה היום שלך. את בוחרת ממה להתעצבן וממה לא. ולכן את יכולה גם לבחור בשלווה”, אמר פאי ברוגע.


“פאי, שנינו יודעים שזה לא באמת עובד ככה”, אמרתי.


“בואי נעשה ניסיון. מה גורם לך לשמוח? או יותר נכון מי? עצמי את עינייך וחשבי עליו. אל תתני לשום מחשבה אחרת להתגנב אל מוחך”, אמר פאי.


עצמתי את עיניי, נשמתי עמוק וחשבתי על המתלמדים תחילה, אחר כך על הבנים, ואז על צ’ארלי.


המחשבה על צ’ארלי גרמה לי לחייך.


יש בו משהו שגורם לי מיד להרגיש טוב, מוגנת וחסרת דאגות.


“זכרי את התחושה הזו. שמרי אותה קרוב לליבך. ככה תשיגי שלווה”, אמר פאי.


“תודה”, לחשתי והתענגתי על עוד שנייה של שלווה, רגע לפני שאני חוזרת לבלגן למטה.


התיישבתי ישיבה מזרחית וחזרתי אל גופי.


לפני שהספקתי לפקוח את העיניים, שמעתי את אחד הבנים רץ לכיווני.


“מאי, החלטנו על הגרלה”, צעק ג’וש והתקדם מהר אליי.


“מצוין. יוצאים לעולם הגדול”, אמרתי בהתרגשות.


פקחתי את עיניי ונעמדתי.


צ’ארלי ואלכסנדר התלחששו רגע ואז התקרבו אליי ואל ג’וש.


“מאי, דיברנו בינינו, וחשבנו שאולי”, אמר צ’ארלי, “אולי נשלח את המתלמדים לסוף שבוע בבתים שלהם לנוח, ואז נצטרף אל כולם. ככה יהיה לנו קצת זמן רק ארבעתנו. מזמן לא בילינו יחד”.


“מזמן, משהו כמו חמש מאות שנה, בקטנה ככה”, הוסיף ג’וש בקריצה וסימן לצ’ארלי להמשיך לדבר.


צ’ארלי חייך והמשיך: “מה את חושבת? אנחנו הרי זוכרים הכול, אבל את לא. אז אולי נוכל להשלים פערים?”


שלושתם הביטו בי.


הם עמדו כל כך קרוב אליי, עד שנאלצתי למתוח את ראשי אחורה.


אני רגילה לדבר איתם ממרחק או בישיבה, ואני שוכחת כמה הם גבוהים, בעיקר אלכסנדר.


“אני אשמח מאוד, אבל תבטיחו לי משהו אחד”, אמרתי.


“כל דבר”, ענה לי צ’ארלי.


“קחו צעד אחורה, תכף ייתפס לי הצוואר”, אמרתי וארבעתנו צחקנו.


אלכסנדר ניגש אל המתלמדים וסיפר להם מה החלטנו, לפי הצעקות והצהלות הנחתי שהם מסכימים.


“צ’ארלי”, אמרתי.


“כן”, ענה צ’ארלי וחיבק אותי קרוב אליו.


“מקודם, כשעשיתי מדיטציה כדי להגיע לפאי”, אמרתי, והבעת פניו השתנתה, כנראה בגלל טון הדיבור שלי.


אני חושבת שהוא ציפה שאגיד משהו אחר, כי הוא שחרר את האחיזה של החיבוק.


“מקודם, עצרתי רגע לפני שנכנסתי לחלל הלבן ושמעתי מישהו מדבר אליי משם”, הסברתי.


צ’ארלי החוויר, והתרחק ממני צעד אחורה.


“בחיים שלך, בשום שלב, אל תעצרי באזור הזה”, אמר צ’ארלי וקולו רעד.


“מה קרה?” שאל ג’וש שהצטרף לשיחה.


“היא הייתה בבין לבין”, לחש צ’ארלי.


ג’וש קפא במקומו, אישוניו התרחבו ונשימתו נהייתה מהירה.


“מה קרה?” שאל אלכסנדר והביט בנו.


“אין לי מושג אבל הם ממש מבוהלים. בסך הכול אמרתי שעצרתי רגע לפני שנכנסתי לחלל הלבן כי שמעתי קולות”, הסברתי, מנסה להבין.


“בחיים שלך! אף פעם אל תעצרי שם! את מבינה אותי?” אמר אלכסנדר מבוהל ומודאג.


אני מבלה איתם יום ולילה כבר חודשיים. אנחנו אוכלים יחד, שותים יחד, ישנים יחד - ועוד לא ראיתי אותם מבוהלים ככה.


גם לא בלילות שהשטן מנסה לשגע אותי, גם לא כשהיו כמה שדים במנזר. בכל החודשיים האלה הם לא נראו מבועתים כפי שנראו כעת.


“מה זה הבין לבין?” שאלתי.


ג’וש התקרב אליי ולחש: “זה האזור שבו הנשמות האבודות מטיילות, כאלה שאפילו השטן לא מוכן לקחת”.


“מאי, איבדתי אותך פעם אחת בחיים, אני לא מתכוון לאבד אותך שוב. בבקשה אל תלכי לשם”, אמר צ’ארלי ואחז בפניי בשתי ידיו.


“בסדר”, אמרתי והפסקתי לשאול עוד שאלות, יש לנו את כל הסוף שבוע יחד, אוכל לשאול אותם בהזדמנות אחרת.