השתקה והדחקה היו קבלת הפנים שלה זכה הדווקאים (1960) עם פרסומו. המבקרים התעלמו מהבדידות ומהכאב העולים ממנו ולא הבחינו כי בליבו – כמו בלב ספריה האחרים של המחברת הצלע או יומנה של הצלע ה־13 (1961) והפרחחית (1963) – עומדות גיבורות שמתוודעות לזהותן הלסבית, מתקשות לקבל אותה, נלחמות בה, ובסוף משלימות איתה, אך יוצאות נפסדות ופגועות.



שרה רינה בן־מנחם (2004-1934) – שכתבה בפסידונים ש.ר.ב – רגישה לקיפוח ועוול, השמיעה את זעקת הנשים המופלות לרעה והמקופחות ביותר. בספריה היא יצאה נגד הערכים הפטריארכליים הנוקשים של הסביבה החברתית המזרחית ונגד האטימות של הממסד האשכנזי.

ספריה הם ציון דרך בספרות המגדרית והלהט"בית בתחילת העשור השני להקמת המדינה. המושגים הללו לא היו קיימים אז בתודעת החברה הישראלית, וקיום יחסים הומוסקסואליים נחשב לעבירה פלילית.

ש.ר.ב נולדה בבני ברק, בשכונה חילונית. בגיל חמש עשרה החלה ללמוד צורפות בבצלאל. בגיל שש עשרה וחצי התגייסה לצה"ל ושירתה כמדריכת ספורט. התפרנסה מיצירת תכשיטים, מציור ומכתיבה. התגוררה בירושלים ובעין הוד, ובסוף שנות השישים השתקעה באמסטרדם.



יותר מחמישים שנה לאחר שיצאו לאור שלושת הספרים בחרנו לשוב ולפרסם אותם – במובן מסוים להוציא אותם מהארון. יש בכך צדק היסטורי לסופרת, לאומץ ליבה ולמגדר שהייתה חלק ממנו.

בספר הקדמה מאת חוקרת הספרות ד"ר שרה מענית ואחרית דבר מאת העיתונאי ירון לונדון.