“הורות זה ג'וב שניתן לנו לכל החיים. מקצוע שנלמד תוך כדי תנועה, והבחינה עליו היא בכל רגע ורגע. כשאנחנו - ההורים המחמירים הכי גדולים עם עצמנו.
גילדה מאייר,אישה באמצע שנות החמישים לחייה, גרושה פעמיים ואמא לבן יחיד- רובן. כשגילדה התגרשה מבעלה ואבי בנה, החתים אותה זה על מסמך בו נכתב כי גילדה מוותרת על המשמורת על בנה בגין התנהגות לא נאותה כביכול מצידה. מרגע זה רובן מתנכר לאמו. במשך כל השנים האלו גילדה תחיה עם מטען גדול של רגשות אשם, ויעברו שנים עד שתגלה כי היא היתה הקורבן האמיתי בכל הסיפור הזה, ושימשה כלי משחק בידיהם של אחרים, כולל הוריה. ההתנכרות היא בת לוויה נאמנה לגילדה עוד מילדותה המוקדמת מצד הוריה ואחותה, דרך בעליה, ועד בנה שהניכור מצדו היה הקשה מכולם.
הסיפור נפתח ביום חתונתו של רובן. בחירת לבו של רובן זו אליס, הגויה והעדינה. גילדה מרגישה שזה עוד מהלך של רובן נגדה. כל סיפור חייה של גילדה התנהל על פי יהדותה. החל מהילדות המוקדמת בגרמניה ועד לרגע זה.
גילדה מתחילה לעקוב אחרי הזוג, וזה כולל התגנבויות לביתם וחיטוט בחפציהם. אם בנה מרחיק אותה מעליו היא תמצא את הדרכים להיות בחייו. אלא שאז משהו משתנה. גילדה עוקבת אחר כלתה הצעירה למקום עבודתה, ותוך כדי שהיא צופה בה שעות ארוכות היא מגלה בחורה חרוצה, נעימה וסבלנית כלפי הזולת. ואם גילדה חששה מאליס - קרה בדיוק ההפך. הכלה הצעירה שגילדה ראתה בה אויבת שתרחיק אותה מבנה עוד יותר, עשתה את מה שייחלה לו גילדה כל חייה- היא קירבה בין האם לבן. היא היתה החוט המקשר ביניהם והתחילה לבנות ביניהם משהו חדש, גם אם בתחילתו ושברירי.
זהו סיפור על אימהות והורות, על הבחירות בחיים שלפעמים יהדהדו על פני שנים ויקחו עוד הרבה שנים כדי להשקיט את ההד הזה. סיפור שמוכיח שוב (ושוב) שהחיים הם לא שחור ולבן, הם הרבה אפור.
בחציו הראשון של הספר הרגשתי אדישות, וכשהדמות הראשית מעוררת בי רק אדישות ותו לא זה אז אני יודעת שזה לא זה. אבל הספר הזה מחלחל לאט. ואז הרגשתי גל גדול של חמלה כלפי גילדה ורובן. על ההחמצה, על השנים האבודות, על המטען הכבד שכופף את קומתם ובעיקר את רוחם וסיכסך את נשמתם.
דם סמיך ממים מסתבר ופרנצ'סקה ג'קובי מספרת את הסיפור הזה בכתיבה משובחת ובשלה לספר ביכורים.”
