סופי


"את מתכוונת לספר לי מהיכן הגיע הכסף?" בקה מביטה בי בציפייה מעל לכוס השרדונה השלישית שלה.


"קולטון." הודות לאלכוהול, לשוני משתחררת לפני שאני מספיקה לבלום את דבריי. "היה לי איתו הסדר מסוים."


"איך פגשת אותו?" בקה חוקרת אותי.


"תעברי לשאלה הבאה." אני אולי כבר שיכורה מהיין, אבל אין מצב שאספר לה על המכירה הפומבית. אני צריכה לשמור מעט מכבודי העצמי במצב המביך הזה.


עיניה לא עוזבות את עיניי והיא לוגמת עוד לגימה מהיין ונראית מהורהרת. אנחנו יושבות בבר קטן בלובי המלון שבו אנחנו מתאכסנות. כשגיליתי שקולטון למעשה נשוי ברחתי הביתה, שבורת לב והרוסה. בקה שכנעה אותי שאנחנו צריכות לבלות סוף שבוע נשי היכן שהוא. שדרגתי את הרעיון שלה והטסתי אותנו לרומא בספונטניות. אז הנה אנחנו כאן, בצד השני של העולם, וכל מה שאנחנו מדברות עליו זה בדיוק הנושא שגרם לי לרצות לברוח מלכתחילה. יופי. אני לוגמת עוד לגימה רצינית מהמשקה. אלוהים, אין להם משהו חזק יותר פה, בארץ היין?


"איזה סוג של סידור אפשר לעשות עם גבר, שיגרום לו פשוט לתת לך חצי מיליון דולר, סופ?" טון קולה מאשים. טוב שהיא לא יודעת על יתרת הכסף, שנחה לה בבטחה בחשבון הבנק שלי. אני יודעת שלמשפחה שלי יש שאלות רבות בנוגע למקור הכסף שבו השתמשתי לטיפולים של בקה ועד עכשיו, לא אמרתי מילה. עיניה מתרחבות והיא מניחה את ידה על פיה. "אלוהים," היא מצחקקת, "היית שפחת המין שלו או משהו?"


לחיי בוערות, אבל אני מנידה בראשי. "נראה לי שכדי להיחשב שפחת מין צריך לעשות סקס קודם."


היא עדיין מצחקקת, אז אני יודעת שאין לה מושג שהיא קלעה בול. דינג דינג. יש לנו זוכה.


"בואי לא נדבר על הכסף, בקה. זה לא באמת חשוב. קולטון הסכים לתת לי אותו כך שיתר הסיפור לא ממש משנה לי כי זה עוזר לך להירפא. בבקשה תניחי לנושא," אני מתחננת בפניה. מצבה הבריאותי משתפר סוף סוף ואני רוצה ליהנות מהטיול הזה – רק אנחנו. אני לא רוצה לחשוב על קולטון דרייק. זה גורם יותר מדי כאב.


"אם הוא חתיך כפי שתיארת, בטח התקשית לא לקרוע ממנו את הבגדים ולהתנפל עליו. אופס, סליחה, הכוס שלי נחת בטעות על הזין שלך."


אני מחייכת לאור שינוי הנושא. מובן שהכול סובב סביב סקס. בקה לא בתולה והיא ישירה יותר ממני בהרבה בעניין הזה. אולי ההיפך היה מצופה מאיתנו, אבל איכשהו, אני הזהירה מבין שתינו. בקה למדה לתפוס את החיים בביצים ולחיות אותם עד תום בגלל המחלה שלה. אני מקנאה בה על זה.


ההתנסות המינית הראשונה שלה הייתה עם בחור במרכז לטיפול בסרטן. היא הייתה אז רק בת חמש עשרה והוא היה בן שבע עשרה. היא סיפרה לי הכול לפרטי פרטים עם ניצוץ של גאווה בעיניה. שום דבר לא עצר אותה וזה היה מעורר השראה. באותו הלילה, כשעמדתי על בימת המכירה הפומבית והמתנתי להימכר, ניסיתי לזמן אליי את הכוח הפנימי שלה.


"סופ?" היא מחזירה אותי מהמחשבות הרחוקות שאליהן הפלגתי. "את בסדר?"


"אני מתגעגעת אליו," אני מודה בלחש, "מטורף, נכון?"


"לא מטורף. ממה ששמעתי זה נורמלי לגמרי להרגיש כך כשנפרדים ממישהו."


"לא נפרדתי ממנו. הוא לא היה החבר שלי. הוא נשוי, זוכרת?"


סיפרתי לבקה כמעט הכול על קולטון. על שחייתי איתו, על שהתקרבנו זה לזה ועל כך שהיינו עירומים בבריכה כשאשתו חזרה הביתה יום אחד. מובן שקולטון ניסה לעצור אותי כל הדרך עד למסדרון באחוזה שלו. פתאום התחושה סביבי הייתה קרה וזרה. חיכיתי שהוא ינסה להכחיש או להסביר לי, אבל למרבה הצער הכול היה נכון. סטלה הייתה אשתו. במשך כל הזמן ששהיתי בביתו הוא היה נשוי.


"טכנית, כן. אבל עדיין אני חושבת שאת צריכה להשלים את יתר הסיפור. ברור שאשתו לא חיה איתו בבית. כמה זמן הם היו פרודים?"


אני שומטת כתפיים. "הוא לא עשה סקס שנתיים." אלא אם כן הוא שיקר לי גם לגבי זה. אני כבר לא יודעת למה להאמין.


"זו תקופת יובש רצינית. ואם הוא חתיך כמו שאמרת... זה לא כאילו לא היו לו הצעות, נכון?"


אני הייתי אחת ההצעות האלה. אני מסמיקה, מבינה שפחות או יותר הגשתי לו את עצמי על מגש של כסף והוא דחה אותי פעם אחר פעם. זה היה עלול לגרום לכל בחורה להמעיט בערכה.


"תקשיבי, זה בסדר להתגעגע אליו. זה בסדר לחוש בלבול." היא מושיטה את ידה במרחב שבינינו ותופסת את ידי. למרות שהיא צעירה ממני בשש דקות, בקה תמיד הייתה חכמה מעבר לגילה. העצות שלה תמיד קולעות. היא גומעת את היין שנותר בכוס. "אבל אנחנו ברומא, לעזאזל. זה טיול נשי של פעם בחיים, אז בואי נפסיק עם כל ההתבכיינות. אנחנו הולכות לעשות כיף."


"יש, כיף."


אני מרגישה כאילו הלב שלי עבר במגרסת נייר. אני מהנהנת ומחייכת בכוח. בקה צודקת. זה באמת טיול של פעם בחיים בשבילי ובשבילה. מי יודע מה העתיד צופן בחובו? אני לא יכולה לבזבז את הזמן ברחמים עצמיים. מובן שקל יותר לומר מאשר לעשות.


אני מתגעגעת למיטה של קולטון, לריחו, לתחושת הזיפים שלו על לחיי כשאנחנו מתנשקים. אני מתגעגעת לכל דבר בו. דווקא כשהתחלנו להתקרב, כל מה שאהבתי נתלש ממני והשאיר אותי עם בור בחזה.


אני דוחקת את המחשבות בתקווה שייצאו לי מהראש, גומעת את יתרת היין שבכוסי ומנסה לספוג לתוכי את האווירה הקסומה סביבנו, מייחלת לכך שהטיול הזה יהיה הסחת הדעת שלה אני זקוקה.


ביום למחרת, דפיקה בדלת חדר המלון מפתיעה את שתינו. בקה ואני מחליפות בינינו מבטים. אני ניגשת לפתוח את הדלת. לפחות אנחנו לבושות.


ברגע שהדלת נפתחת, אני מועדת לאחור ומביטה ישר אל תוך עיניים אינטנסיביות תחומות בריסים כהים וכבדים. הייתי מזהה את העיניים האלה בכל מקום.


"קולט..." אני ממלמלת, בהלם מוחלט מכך שהוא כאן, באיטליה.


"סופ..." הוא עונה בקול כבד.


"מ... מה אתה עושה כאן?" אני מתקשה לנשום ואני לא בטוחה למה.


"באתי בגללך," הוא אומר בפשטות, עיניו שורפות את עיניי.


כל מה שניסיתי לשכוח מוטח בפניי בבת אחת. עיניו הכחולות והעמוקות רעבות ומחפשות. קו הלסת הגברי שלו, גובהו ואפילו ריחו מעוררים בי תחושה של דה־ז'ה־וו. אני זוכרת הכול עד הפרט האחרון, כולל את העונג שהוא העניק לגוף שלי. אני מדחיקה רעד חמים.


"היי, בובה," פייס מחייך אליי מאחורי קולטון.


מה, לעזאזל? מבטי נודד בהיסוס מקולטון לפייס. אני מזכירה לעצמי לנהוג לפי כללי הנימוס המקובלים ועורכת היכרות בינו לבין בקה. אין לי מושג מה הם עושים כאן, אבל אני זזה הצידה כדי לאפשר להם להיכנס.


חיוך רחב עולה בפניה של בקה בזמן שהיא לוחצת את ידו של פייס וזה מזכיר לי את ההשפעה שלו על בחורות, שלה הייתי עדה מהרגע שפגשתי בו לראשונה. לחייה סמוקות ועיניה משדרות את מחשבותיה. אוי, זה ממש לא טוב.


"וזה בוודאי קולטון דרייק הידוע לשמצה," היא אומרת, עיניה ננעלות בעיניו של קולטון. כשאני רואה את אחותי בוחנת את גזרתו המושלמת של קולטון מכף רגל ועד ראש, החזה שלי מתכווץ ודמעות צורבות את עיניי. כעס מתחיל לבעבע בתוכי כשאני נזכרת בבגידה שלו, אבל ההלם המוחלט שבו אני שרויה מונע מפי להגיב בקול.


"תתעלמי ממנו. הוא הולך," אני אומרת, נזכרת שזה נגמר בינינו.


"אוי, אל תהיי כזו," אומר פייס, "בילינו שעות במחלקת תיירים רק כדי להגיע לכאן ולראות אותך. לפחות תזמיני אותנו פנימה ותני לי לפלרטט קצת עם אחותך." החיוך העקום שלו כובש ואני נשבעת שאני יכולה לראות את ברכיה של בקה מאבדות תחושה.


"טסתם במחלקת תיירים בשבילי?" אני פולטת בלי לחשוב.


"זו הייתה האפשרות היחידה," קולטון מסביר, "המטוס היה מלא עד אפס מקום. רציתי לעלות על הטיסה הבאה, אבל גם בה המחלקה הראשונה הייתה מלאה."


אני מנסה לדמיין את שני הגברים האלה, שכל אחד מהם מעל מטר ותשעים, מקופלים במושבי המטוס הצרים במשך שעות.


"לזה קוראים אהבה," פייס ממלמל בשקט.


"אתן ישנות כאן?" קולטון סוקר את החדר הקטן בקצרה.


נהגתי בבזבזנות בעצם היציאה לטיול הזה. לא רציתי לבזבז את כספי היקר על טיסה במחלקה ראשונה וחדר מפואר במלון. למרות שבינתיים בקה מגיבה מצוין לטיפול, אין שום ערבון שהיא לא תזדקק לעוד סבב טיפולים יקר.


"מה רע בחדר? לא עומד בסטנדרטים הגבוהים שלך?" אני מעירה, משלבת את זרועותיי.


הוא מקמט את מצחו. "תני לי לשדרג אתכן. אקח אתכן למקום ראוי." עיניו מוצאות שוב את עיניי.


איך הוא מעז? הוא לא יכול לדלג פנימה לכאן, להפריע לחופשה שלי ואז לזלזל במקום שבו אני מתאכסנת. הוא לא שולט בכל דבר. הדחף לדחוף אותו החוצה מהחדר ולטרוק את הדלת בפניו מציף אותי כמעט לגמרי. אני נושמת נשימה עמוקה בדיוק כשהוא קורא את הבעת פניי המרוגזת וצועד צעד אחד לאחור.


"לא משנה. כל עוד נוח לכן." הוא סורק את הסדינים, כאילו מפחד למצוא פשפשים.


בן זונה.


"כן, נוח לי." או לפחות היה לי נוח עד שהוא הגיע משום מקום וזרק אותי ואת רגשותיי אל תוך מערבולת.


פייס חוצה את החדר, שולף כיסא קטן שהיה חבוי מתחת לשולחן ומתיישב. מבנה גופו מגמד כמעט כל דבר בחדרון הקטן. הוא נראה תלוש ממקומו אבל בצורה טובה. "לא ידעתי שיש לך אחות. ברור שסקסיות זה עניין גנטי אצלכן." הוא קורץ לעברה של בקה.


"אנחנו תאומות." בקה מיידעת אותו.


תמיד נראינו מעט שונות ועכשיו אפילו יותר מתמיד. עכשיו, כששערה של בקה שב וצומח, הוא נושק לכתפיה והיא נותנת לו להיות גלי וחופשי. שערי נופל כמו וילון כבד במורד גבי והוא חלק וישר כמו חץ. בקה גם שוקלת בערך שבעה קילו פחות ממני. כימותרפיה עושה את זה לאנשים.


פייס נוהם, עיניו מדלגות בינינו. "תמיד הייתה לי פנטזיה סודית על תאומות." מבטו הרעב יכול להוריד בחורה על ברכיה. אין לבקה שום סיכוי לעמוד בקסם שלו.


קולטון מתקרב אליי, אגרופיו מתהדקים בזמן שהוא שולח מבט מרושע לכיוונו של פייס.


"אל תגרום לי להרוג אותך, הרגע נחתנו. זה ממש יהרוס את הטיול."


"אל תגרום לי להחרים את הביצים שלך. עכשיו, לך תדבר עם האישה שלך," פייס מאתגר אותו.


אני פותחת את פי כדי לתקן אותו. אני לא שייכת לאף אחד, אבל מחשבותיי נודדות לאחור לאותו לילה גורלי שבו קולטון קנה אותי במכירה פומבית. קיבלתי את הכסף והוצאתי סכום נכבד ממנו. האם זה אומר שאני עדיין שייכת לו, למרות שגיליתי שהוא נשוי? קיללתי את החוזה המטומטם, קיללתי את האדם שאוחז בליבי כבן ערובה. זה מעולם לא היה חלק מהתוכנית.


כשאני פוגשת שוב בעיניו, הוא נראה אבוד, וזה עושה לי משהו עמוק בתוכי. ככל שכעסתי כשגיליתי שהוא שיקר לי כל הזמן שהיינו יחד, עדיין יש לי רגשות כלפיו. אני לא יכולה לכבות אותם. למרות מגרעותיו הבולטות, הוא עזר לאחותי וגרם לי להרגיש שאני חיה. הוא היה כל מה שלא ידעתי שאני רוצה בכלל.


"אנחנו יכולים לצאת לרגע למסדרון לדבר?" קולטון לוחש ברכות.


"תני לו לומר את מה שיש לו, ילדה," פייס אומר, גומות החן שלו מפציעות במלוא הדרן, כאילו הוא יודע שאי אפשר לעמוד בפניהן. מניאק.


אני בולעת רוק ומהנהנת קלות לפני שאני הולכת אחריו אל המסדרון. הוא טס חצי עולם כדי לראות אותי. המינימום שאני יכולה לעשות זה להקשיב להסבר שלו. אולי זה יעזור לי לסגור מעגל איכשהו. אולי אקבל את התשובות שלהן אני זקוקה כדי להמשיך הלאה וגם להבין היכן אנחנו עומדים בעניין הכסף. הוא מעולם לא גבה את חלקו בעסקה. בסופו של דבר, אני עדיין בתולה.


כשאנחנו במסדרון, קולטון עומד מולי ומביט היישר אל תוך עיניי. "אז זו בקה, הא?" הוא מסיט את ראשו לכיוון הדלת.


"כן."


"היא נראית טוב – כלומר, בריאה, אני מתכוון."


אני מהנהנת. "כן, הטיפול עובד, בינתיים. היא תעבור סבב נוסף בעוד שבועיים, אבל עם כל מה שקרה, שתינו הרגשנו שזה זמן טוב לברוח קצת." היא ואני מעולם לא עשינו משהו דומה לזה אבל זה היה חלק מהתוכנית שלי: להתחיל לחיות סוף סוף.


הוא מהנהן. "אני מבין."


אנחנו עומדים בדממה כמה שניות. ידו של קולטון נעה קלות כאילו הוא רוצה לגעת בי, אבל הוא לא נוגע. תודה לאל.


"ולבריחה שלך לארץ אחרת יש קשר מסוים ל... סטלה?"


אני ממצמצת בחוסר רצון. אני שונאת את העובדה שהוא ביטא את שמה בקול רם. זה גורם לי להיזכר באותו היום בבריכה, כשהעולם שלי התרסק. באיטליה, השם שלה לא אמור להיאמר.


"תספר לי את הסיפור?" אני שואלת.


"כל מה שתרצי לדעת."


"אתם מתגרשים?"


"זה עדיין נתון לדיון."


"אז אני הולכת." אני פונה לכיוון הדלת, אוחזת בידית.


"לא. תישארי. בבקשה תקשיבי לי," קולטון מתחנן, מסיט את אצבעותיי מהידית.


מגעו בעורי שולח הבזק של חום דרכי וזיכרונות של מה שהידיים האלה יודעות לעשות מרצדים במחשבותיי. הוא עדיין הגבר היחיד שגרם לי לגמור. אני רועדת כשהזיכרון שורף חלק בתוכי.


אני שומעת גל של צחקוק נשי מאחורי הדלת. ליבי מתחמם כשאני שומעת את בקה נהנית וזה מחזיר אותי להווה. אני מפנה את מבטי שוב לקולטון, שואפת שאיפת אוויר עמוקה ומרגיעה. "אתה אוהב אותה?"


"לא." קולו יציב ובטוח בעצמו. "מעולם לא אהבתי אותה כפי שהייתי צריך לאהוב אותה."


כתפיי מתרפות מעט. גם אם גופי רוצה לברוח וראשי צורח עליי שאסתלק, ליבי נקשר לאיש הזה. לטוב ולרע, חלק ממני צריך לשמוע אותו, להבין את הבלגן שבו אני נמצאת. אולי, אם אצליח למצוא היגיון, אוכל להמשיך הלאה.


"בבקשה תני לי להסביר, זה כל מה שאני מבקש," הוא מרים את ידיו באוויר. מעולם לא ראיתי אותו כה שבור. יש עיגולים שחורים מסביב לעיניו וברור שהוא לא התגלח כמה ימים. נכון שהסכמתי להקשיב למה שיש לו לומר, אך גל של בחילה שוטף אותי. האם אני מסוגלת להתמודד עם מה שהוא עומד לומר לי? אני מושיטה יד אחת אל הקיר לתמיכה. "אני צריכה דקה..."


הוא משחרר נשיפה כבדה. נראה שחרטה שוטפת את כולו. "אתן לך את כל הזמן שאת צריכה, מותק," הוא לוחש. ליבי נחמץ כשאני שומעת אותו קורא לי כך ומתנגש בכבדות בצלעותיי.


עוד התקף צחוק של בקה מברך אותנו מאחורי הדלת.


"הוא בוודאי מנסה לגרום לה להפיל את המכנסיים," קולטון אומר.


"לא נראה לי שהיא תתנגד כל־כך."


"שנבדוק מה קורה עם האחים שלנו בזמן שאנחנו נותנים לך דקה?"


אני מהנהנת. אם כבר אז כבר. אני לא חושבת שאני מוכנה עדיין לשמוע את כל המעשייה על הגבר הנשוי שבו התחלתי להתאהב, וכפי הנראה, לא ממש מתכנן להתגרש. משקה חריף עשוי לעזור להפיג חלק מהכאב שאני מרגישה.


בחדר המלון הצפוף, פייס ובקה עומדים על יד החלון הפתוח, שקועים עמוק בשיחה. מעולם לא ראיתי אותה כל־כך שמחה וקלילה. היא מפלרטטת איתו בלי בושה ומתמתחת כמו טווס, ממוללת תלתל בין אצבעותיה ומחייכת אליו חיוך זוהר. החופשה שלנו עומדת להיות הרבה יותר מעניינת.


בקה פונה אליי כשהיא מבינה שאנחנו בחדר. "סופ, ידעת שפייס בילה סמסטר שלם כאן ברומא? הוא עומד לקחת אותי לטייל ולהראות לי את החלקים הטובים ביותר של העיר, אלה שאינם מוזכרים במדריכי הטיולים שקנינו."


טוב, כבר לא אוכל לבעוט את קולטון ופייס החוצה, זה בטוח. זה היה אמור להיות טיול של נשים אבל לא אמנע מבקה שום דבר ואני יודעת שהיא תיהנה לבלות עם פייס. זה החיוך העקום הארור וגומת החן שלו, שפשוט מתחננת שבחורות תשחקנה איתה.


"איך ידעת איפה אני?" אני שואלת את קולטון.


"קיילי," הוא מאשר.


התחלתי לעבוד עם קיילי בארגון הצדקה של קולטון כמה ימים בשבוע ולא הרגשתי בנוח שהשארתי אותה לבד, תלויה באוויר. כשהתקשרתי אליה, תכננתי לספר לה רק שאהיה מחוץ לעיר לזמן מה, אבל היא איכשהו גרמה לי לספר לה על הנסיעה לרומא.


"מתי הגעתן לכאן?" הוא שואל.


"אתמול בלילה." עכשיו כמעט צהריים, אבל עם הבדלי השעות והיין ששתינו אתמול בלילה, בקה ואני עדיין לא פרקנו את המזוודות. בעצם זה סוג של נס קטן שאפילו קמנו והתקלחנו.


"אני מניח שעוד לא אכלתן צהריים. תני לי להזמין אתכן לאכול ואסביר הכול." הוא פונה אל אחותי שמשום מה צובטת את שרירי הזרוע של פייס בזמן שהוא מחייך אליה בהערצה. "פייס, בקה, מה אתם אומרים על ארוחת צהריים לפני שתתחילו לטייל?"


"אני בפנים," פייס אומר.


"גם אני," בקה מצטרפת ותופסת את התיק שלה.


אני רוצה לזעוף ולרקוע ברגליי במרדנות אבל למנוע מעצמי אוכל נראה לי כמו דרך ילדותית להעניש אותו. "יש שירות חדרים." אני מהנהנת לכיוון התפריט שנמצא על השידה.


"אין סיכוי שנשב בחדר כל היום, סופ," בקה מכריזה, "בואי, זו בסך הכול ארוחת צהריים."


אני מעיפה בה מבט זועם. בוגדת. אני מזכירה לעצמי לא להיות נחמדה מדי אליה. זה שדאגתי לא לבזבז לה את כל המים החמים הבוקר הייתה נחמדות חד פעמית. היא אולי חושבת שהיא עוזרת לי בכך שהיא מתערבת ביני לבין קולט, אבל זה ממש לא עוזר.


אני לוקחת את הארנק, את משקפי השמש ואת הכסף שהחלפתי לפני שיצאנו משדה התעופה והולכת אחר הקבוצה אל המעלית. זה הולך להיות מעניין.