“גילוי נאות: אני מכירה את מוריה, למדתי איתה לתואר ועבדנו יחד זמן מה.
לקח לי זמן לא מועט לחצות את הספר הזה מכריכה לכריכה, אפשר להגיד אפילו תוך מאבק, כי הרגש שהספר הזה מעורר הוא מתחילתו חוסר נחת, וכך הוא נשאר עד סופו.
הספר מספר על כמה דמויות שחייהן משורגות זו בזו, שתי משפחות, אחת של תלמיד ואחת של המורה שלו, לאורך הספר יש התמקדות בכל דמות וכניסה אל תוך עמקי נפשם ומחשבותיהם והמהלכים הרגשיים שהם עוברים, לאחר אירוע אחד יוצא דופן שמניע את תחילת הסיפור: נפילת טיל סמוך לישוב מגוריהם. הנפילה הזו מניעה מהלך של התקרבות בין התלמיד ומורתו, אך ה"פתרון" של חידת האירוע לא מתפצח למעשה במהלך הספר כלל, ונשאר כלי עלום שמניע את העלילה אל מהלכי חקר שלא כולם נושאים פרי.
למעשה, אם יש דבר מה שמהלכי הספר הזה מצביעים עליו זה שהיומיום רנדומלי וחסר פשר, שיש אירועים שנדמים רבי משמעות אך כניסה אל נבכיהן תעלה בסופו של דבר לא כלום, קצת אנושיות אולי, קצת רגש טבעי של ארעיות אנושית פשוטה, מעט מהרגשות ותת הרגשות שיש בכולנו: אהבה, שעמום, חשק, סלידה, כמיהה לדבר מה לא ברור, כל רגשות היומיום שמכים לרגע ואז קמלים מיד אל השגרה שמובילה אותנו אל הבלתי נמנע שנשאר לרוב מסלול החיים.
זהו ספר ביכורים ללא ספק, בוסרי אפילו, רצף הכתיבה גדוש ביטויים חשופים של רגש שמנסה לדחוק בנו משהו אך הם אינם יושבים היטב די הצורך כדי לבצע בנו את המהלך שביקשו, כמו שמיכת טלאים שתפורה בגסות מה, שהריבועים בה לא סימטריים, שהכל בה אינו חלק ונינוח וניתן להרגיש פה ושם בליטה או קצה, כך שהקריאה אינה חלקה וזורמת ועל כן גם אין זרימה של רגש, של הבנה או אמפתיה מלאים. הרגשות של הדמויות חדים וחשופים עד עלבון ועליבות, ומקשים על פיתוח הזדהות עם דמות כזו או אחרת.
אין ספק שיש בספר הזה מחשבה מרובה, יש בו שיקוף של מציאות ישראלית מאוד ואנושית מאוד, של נבכי נפש שלא קל לחשוף ולפתור, יש כאן זרקור של אור על פרטי פרטים שאינם נחשפים בקלות או עוברים חלק בגרון, וכתובים בצורה פשוטה שאינה מתנצלת או מבקשת הבנה. זה כך וזהו. יש בספר הזה העזה גדולה, והכיוון הזה מעניין ומרגש כי הוא מסמן איזו מידה של ניסוי, של צעד ראשון מהסס, ומעניין יהיה לקרוא אם בספרים הבאים, אם יהיו, הכתוב יהיה מהוקצע יותר, נינוח יותר, אם יהיה מהלך עלילתי ורגשי ברורים יותר שיקלו על רצף הקריאה וההיקשרות אל הדמויות.”