פתח דבר


בלגרביה, לונדון


3 ביולי 1912


"זה עומד להשאיר צלקת רצינית," אמר הרופא בלי להרים מבט.


פול הצליח לחייך חיוך עקמומי. "זה עדיין פחות גרוע מהקטיעה שגברת 'אוי מה יהיה' חזתה."


"מצחיק מאוד!" אמרה לוּסי ברוגז. "אני לא גברת 'אוי מה יהיה', ואתה... מר 'אידיוט פזיז', זה לא נושא לבדיחות! אתה יודע טוב מאוד באיזו מהירות עלולים פצעים להזדהם, ובמקרה כזה יהיה לך מזל אם תשרוד בתקופה הזאת. בלי אנטיביוטיקה, וכל הרופאים בּוּרים וחסרי תועלת."


"תודה רבה באמת," אמר הרופא בעודו מורח משחה חוּמה על הפצע שזה עתה גמר לתפור. זה צרב נוראות, ופול התקשה שלא להתכווץ. הוא קיווה שלא לכלך בדם את הכורסה האלגנטית של ליידי טילני.


"לא שהם אשמים, כמובן." לוסי התאמצה להישמע חביבה יותר. היא אפילו ניסתה לחייך. זה היה חיוך קודר למדי, אבל העיקר הכּוונה. "אני בטוחה שאתה עושה כמיטב יכולתך," היא אמרה לרופא.


"דוקטור הָריסון הוא באמת הטוב ביותר," הבטיחה לה ליידי טילני.


"והיחיד שזמין," מלמל פול. פתאום הוא הרגיש עייפות נוראה. כנראה היה חומר מרגיע כלשהו במשקה המתקתַק שנתן לו הרופא לשתות.


"או לכל הפחות הדיסקרטי ביותר," אמר ד"ר הריסון. הוא חבש את זרועו של פול בתחבושת צחורה כשלג. "ובכנוּת, אני מתקשה להאמין שהטיפול בחתכים ובפצעי דקירה יהיה שונה מאוד בעוד שמונים שנה."


לוסי נשמה נשימה עמוקה ופול ניחש מה עומד לקרות עכשיו. תלתל שֵׂער חמק מהבקבוקים האסופים על ראשה והיא הסיטה אותו אל מאחורי האוזן במבט של התרסה עיקשת. "טוב, אולי לא באופן כללי, אבל אם חיידקים... אממ, אלה אורגניזמים חד-תאיים ש – "


"תפסיקי, לוסי!" פול קָטע אותה. "ד"ר הריסון יודע טוב מאוד מה הם חיידקים!" הפצע עדיין צרב נוראות, והוא היה כה מותש שכּל שרצה היה לעצום עיניים ולשקוע בשינה. אבל זה רק ילחיץ את לוסי עוד יותר. עיניה הכחולות נצצו מזעם, אבל הוא ידע שהכעס שלה אינו אלא מסווה לחשש שלה לשלומו, וגרוע מזה, לפחדיה. למענה אסור לו לחשוף את מצבו הפיזי העלוב או את ייאושו. ולכן הוא המשיך לדבּר. "אנחנו לא בימי הביניים; זאת המאה העשרים. תקופה של תגליות רפואיות מדהימות. מכשיר הא-ק-ג הראשון הוא כבר חדשות ישנות, ובשנים האחרונות גילו את הגורם לסיפיליס ואיך לרפּא את המחלה."


"מישהו הקשיב כמו ילד טוב בלימודי המסתורין, אני רואה!" לוסי נראתה על סף פיצוץ. "יופי לך!"


ד"ר הריסון ניסה לתרום לדיון בעצמו. "בשנה שעברה הצרפתייה ההיא מארי קירי זכתה בפרס נובל בכימיה."


"אז מה היא הִמציאה? את פצצת האטום?"


"לפעמים את מפגינה בּוּרות מזעזעת, לוסי. מארי קירי חקרה את הרדיואק – "


"אוי, שתוק כבר!" לוסי שילבה זרועות ונעצה בפול מבט זועם, בהתעלמות ממבטה הנוזף של ליידי טילני. "זה לא הזמן להרצאות! אתה! היית! עלול! להיהרג! אז אתה מוכן בבקשה לומר לי איך הייתי אמורה למנוע בלעדיך את האסון שצפוי לנו?" בשָׁלב הזה קולהּ רעד. "או איך הייתי אמורה להמשיך לחיות בלעדיך?"


"אני מצטער, נסיכה." לא היה לה מושג עד כמה הוא מצטער.


"הא!" אמרה לוסי. "אתה מוזמן להיפטר מהבעת החרטה הכלבלבית."


"אין טעם לחשוב על מה שהיה עלול לקרות, ילדתי," אמרה ליידי טילני. היא נענעה בראשה בעודה עוזרת לד"ר הריסון לארוז את מכשיריו בתיק הרופא. "אבל בכל זאת יָצא מזה משהו טוב. היה לפול חוסר מזל, אבל גם מזל."


"טוב, כן, זה היה עלול להיגמר גרוע בהרבה, אבל זה לא אומר שיָצא מזה משהו טוב!" הצטעקה לוסי. "משום דבר לא יוצא משהו טוב, משום דבר!" עיניה נמלאו דמעות והמראה כמעט שבר את לבו של פול. "אנחנו כאן כבר כמעט שלושה חודשים, ולא עשינו אף אחד מהדברים שתכנַנּו לעשות, בדיוק ההפך – רק החמרנו את המצב! סוף סוף היו בידינו המסמכים ההם, ופול פשוט מסר אותם!"


"אולי הייתי קצת פזיז." הוא הניח לראשו לצנוח על הכרית. "אבל באותו רגע הִרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות." כי באותו רגע הרגשתי קרוב במידה נוראה למות. לורד אלסטייר היה יכול לחסל אותו בקלות בחרב שלו. אבל אסור שלוסי תדע את זה. "אם גידאון יעבור לצד שלנו, עדיין יהיה לנו סיכוי. ברגע שהוא יקרא את המסמכים, הוא יבין מה אנחנו עושים ומדוע." בואו נקווה, חשב לעצמו.


"אבל אנחנו בעצמנו לא יודעים מה בדיוק כוללים המסמכים האלה. אולי הכול כתוב בקוד, או... אתה בכלל לא יודע מה בדיוק נתת לגידאון," אמרה לוסי. "לורד אלסטייר היה עלול לשים שם כל דבר – חשבונות ישנים, מכתבי אהבה, דפי נייר ריקים..."


הרעיון עלה בדעתו של פול עצמו כבר לפני זמן-מה, אבל את הנעשה לא היה ניתן להשיב. "לפעמים צריך פשוט להאמין שהכול יהיה בסדר," הוא מלמל, והיה שמח להאמין בזה בעצמו. המחשבה שאולי נתן לגידאון צרור מסמכים חסרי ערך הייתה גרועה כשלעצמה; גרועה ממנה הייתה האפשרות שאולי הנער לקח אותם היישר אל הרוזן סנט-ז'רמן. זה יהיה בזבוז של הקלף היחיד בשרווּלם. אבל גידאון אמר שהוא אוהב את גווינת', והאופן שאמר זאת היה... ובכן, משכנע.


"הוא הבטיח לי," ניסה פול לומר, אבל המילים יצאו מפיו כלחישה לא ברורה. ממילא זה היה שקר. הוא לא הספיק לשמוע את התשובה של גידאון.


"הניסיון לשתף פעולה עם הברית הפלורנטינית היה רעיון מטופש," הוא שמע את לוסי אומרת. עיניו נעצמו. יהיה מה שיהיה החומר שנתן לו ד"ר הריסון, ההשפעה שלו הייתה מהירה.


"וכן, אני יודעת, אני יודעת," המשיכה לוסי בדבריה. "היינו צריכים לטפּל בעניין בעצמנו."


"אבל אתם אינכם רוצחים, ילדתי," אמרה ליידי טילני.


"מה ההבדל בין ביצוע רצח לבין שליחת אדם אחר לבצע אותו?" לוסי נאנחה אנחה עמוקה, ואף שליידי טילני מחתה בלהט ("יקירתי, אל תאמרי דברים כאלה! אתם לא שלחתם איש לבצע מעשה רצח, אתם רק מסרתם מעט מידע!") פתאום היא נשמעה אחוזת צער. "שגינו בכל דבר שיכולנו לשגות בו, פול. כל מה שהצלחנו לעשות בשלושה חודשים היה לבזבז את הזמן ואת הכסף של מרגרט, ועירבנו בזה הרבה יותר מדי אנשים."


"זה הכסף של לורד טילני," תיקנה אותה ליידי טילני, "והיית נדהמת לשמוע על מה הוא מבזבז אותו בדרך כלל. מירוצי סוסים ורקדניות, והרבה יותר מזה. הוא אפילו לא יבחין בסכומים הקטנים שלקחתי למען מטרותינו. ואם כן יבחין, אני בטוחה שכג'נטלמן הוא לא יאמר דבר."


"אם לדבּר בשם עצמי, איני יכול להצטער כלל על המעורבות שלי," הרגיע אותם ד"ר הריסון בחיוך. "בדיוק התחלתי לחשוב שהחיים משעממים ביותר. לא כל יום זוכה אדם לפגוש נוסעים מהעתיד שמַכּירים את מלאכתו טוב יותר ממנו. ואם להודות בינינו לבין עצמנו, די והותר בגינונים המתנשאים של השומרים דה וילייה ופינקרטון-סמית כדי לדרבּן כל אחד למרדנות חשאית."


"כמה נכון," אמרה ליידי טילני. "ג'ונתן דה וילייה הזחוח הזה אִיֵים שיכלא את אשתו בחדרה אם לא תפסיק לתמוך בסופרז'יסטיות." היא חיקתה קול גבר רוטן. ״מה תהיה הדרישה הבאה, אני שואל אתכם? זכות הצבעה לכלבים?״


"אז בגלל זה איימתְ לסטור לו," אמר ד"ר הריסון. "מסיבת התה ההיא בהחלט לא הייתה משעממת!"


"זה אינו תיאור מדויק. בסך הכול אמרתי שאיני יכולה להבטיח מה תעשה יד ימין שלי אם הוא ימשיך להעיר הערות מסוג זה."


"'אם הוא ימשיך לקשקש קשקושים כאלה' היו מילותייך המדויקות," תיקן אותה ד"ר הריסון. "אני זוכר אותן כי הן הרשימו אותי מאוד."


ליידי טילני צחקה והציעה לרופא את זרועה. "בוא, אֲלַווה אותך אל הדלת, ד"ר הריסון."


פול ניסה לפקוח עיניים ולהתיישב כדי להודות לרופא. הוא לא הצליח לעשות לא את זה ולא את זה. "מממף... דה," הוא מלמל בשארית כוחותיו.


"מה בשם שמים היה בחומר הזה שנתתָ לו, דוקטור?" קראה לוסי בעקבות ד"ר הריסון.


הרופא הסתובב בפתח. "רק כמה טיפות של תמצית מורפיום. לחלוטין בלתי מַזיק!"


אבל פול כבר לא שמע את צִווחת הזעם של לוסי.