“"מסופר על פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה, סידני מורגנבסר, שנכנס עם תלמידיו למסעדה והזמין מרק. המלצר שאל: איזה מרק? מרק אפונה, מרק עוף, מרק דגים? פרופ' מורגנבסר ענה: לא, סתם מרק".
הספר הקצר הזה נוגע בעצב חשוף. באחד מעמודי היסוד של ההגות הפוסט מודרניסטית שנמצאת בתשתית של רבים מערכי העולם המערבי של ימינו: הפירוק הבלתי פוסק של כל זהות, לאומית, דתית, ערכית, קהילתית, משפחתית ומגדרית.
“במדינת איידהו שבארצות הברית קבע בעבר החוק שכל מורה ישתדל לחנך את תלמידיו לאמץ את ערכי האמת, הצדק, אהבת המולדת והטוהר, ולהימנע משקרנות, עצלנות, וולגריות וניבול פה. בשנת 1963 נמחק הסעיף הזה, ובמקומו נקבע שכל מורה צריך לקבוע מהי ההתנהגות הנאותה הראויה לתלמידיו. כל הדרכה מוסרית ספציפית הושמטה ונמחקה”.
זוהי רק דוגמה אחת לבחרנות והפירוק הפוסט מודרני שהולך ומתרחב בעשורים האחרונים בחברה המערבית. תהליך האיכול של הזהות בעולם המערבי בעיצומו, וממנו הולך ונוצר האדם המכונה ע"י הסוציולוג פיטר ברגר 'The Homeless Mind' (מונח קשה לתרגום). כנגדו מציב הרב נבון את עמדת היהדות כפי שהוא תופס אותה, כעמדה של זהות עמוקה, קהילתיות, אורח חיים מכונן ושמרנות כעמדה פילוסופית.
גם אחרי שחברה מערבית בת זמננו, מגדירה לעצמה סט של ׳ערכים׳ (ערכים 'חסרי ערך' לפי המשמעות הפוסט מודרנית), היא מגלה שלא פשוט להנחיל ערכים מופשטים כמו צדק, אומץ, חמלה, או שיוויון לדור הבא (ג'יימס דיווידסון האנטר, J.D. Hunter). למעשה מתברר שערכים שלא מקבלים ביטוי כחלק ממרקם חיים ממשי-קהילתי, נשארים חסרי משמעות והֶקשר. דוגמאות לחברות שמצליחות להנחיל ערכים באופן חי ניתן למצוא בקהילות היהודיות בכל הגלויות לאורך כל שנות הגלות הארוכות. עמוס עוז כתב בספרו ׳באור התכלת העזה׳ שמעולם לא היה בעיירה היהודית אדם שגווע ברעב או שלא למד קרוא וכתוב. דבר זה התאפשר מפני שכל ילד גדל לתוך קהילת שיצרה מרחב שבו ערך כמו 'והדרת פני זקן' לא נשאר כמליצה מופשטת אלא ממומש הלכה למעשה על ידי כל חברי הקהילה. גם את הישוב היהודי שלפני קום המדינה אפשר היה להגדיר כקהילה שמאוגדת סביב ערכים שמומשו בפועל ולא נלמדו כהטפה מול ילדים משועממים בכיתות מלאות להתפקע.
הספר מחולק לארבעה חלקים. החלק הראשון סוקר את הפירוק חובק הכל של האליטה הליברלית-פרוגרסיבית: אומות, קהילות, משפחות, יחידים, וזאת כדי לברוא את היחיד הרומנטי הבוחר את אישיותו בעצמו, ונותר מנותק מכל הון שצברה האנושות במשך דורות.
[אחד הטיעונים היפים בספר מתייחס למסך הבערות שהגה הפילוסוף ג'ון רולס. לא אכנס לזה אבל למי שמכיר רק אכתוב בקצרה: רולס מפשיט את האנשים שאמורים להגדיר את 'החלוקה הצודקת' מכל זהות. הם לא גברים ולא נשים, לא יהודים ולא צרפתים, חסרי גיל, דת או לאום. האם בכלל ניתן להגדיר אותם כאנשים? האם הם יכריעו את גורלם של בני אדם אמיתיים?]
החלק השני מתאר את העמדה שמסתתרת מאחורי הפרגוד הרדיקלי: השיוויון הקיצוני תמיד יבוא על חשבון החירות. בכל חברה המתנהלת באופן חופשי יווצרו בהכרח מעמדות, והדרך היחידה להשיג שיוויון היא בעצם להגביל את החופש. כדי לפצות על שלילת החירות הפוליטית והכלכלית שנגרמת על ידי מימוש הרעיונות הפרוגרסיבים, העבירו ההוגים הללו את החירות לתחום הפרטי של חיי האדם, ולעיצוב חופשי וססגוני של עצם הזהות האנושית. לאחר כשלון התיאוריות הכלכליות של מרקס שראה את העולם כשדה קרב של מאבקי כוח בין מעמדות, העבירו הניאו-מרקסיסטים את מרחב הדיכוי למרחב הפרטי. כל מה שאנחנו מאמינים בו ורואים בו את זהותנו הוא למעשה תוצר של מערכות דיכוי מתוחכמות. מעתה הכל חשוד, הכל מדכא, כוחני, ואת הכל יש לפרק!
גדי טאוב כתב שהאליטות של החברה המערבית התאהבו בהוגה הפוסט-מודרני מישל פוקו משום שזה הצליח לתאר חברה חופשית כחברה מדכאת. נבון כותב כפארפרזה שאם מי שיש לו פטיש כל בעיה נראית לו כמסמר, כעת מי שיש לו פוקו, כל בעיה נראית לו כדיכוי.
החלק השלישי עוסק בסיבות ובהשלכות של התפוררות החברה, ובפילוסופיה של התפיסה השמרנית. אדמונד ברק, הפילוסוף הגדול של השמרנות, ניסח בספרו ("מחשבות על המהפכה בצרפת") את הביקורת על המהפכנות הצרפתית מיד עם התרחשותה. בו בזמן שהמהפכנים הצרפתים שאפו להחריב את כל מוסדות היסוד של החברה שנבנו במשך דורות רבים. ברק גרס שהשמרנות נותנת אמון רב יותר במוסדות שמהווים אחרי הכל את תמצית נסיונם וחכמתם של דורות רבים. שינויים תמיד יש לעשות בזהירות משום שידע חברתי אינו זהה לידע שנכתב בספרים ומנוסח באקדמיות. החכמה האינטואיטיבית של עמים ושל דורות מוצלחת ונבונה ברוב המקרים מכל הוגה פרטי חכם ככל שיהיה. סימון וייל כתבה ב-1943 "כי כאשר התמוטטה צרפת בבת אחת בשנת 1940 בפני המתקפה הגרמנית, למרבה תדהמתו של העולם, היה זה ביטוי של ארץ שכבר נעקרה משורשיה. העם היחיד שעמד בגבורה בפני הגרמנים, העם האנגלי, היה היחיד שעוד עמל לטפח את מסורתו, ושהיה קשור לעומק שורשיו".
החלק הרביעי עוסק בתפיסה היהודית הרואה דווקא בזהות הנתונה את עיקר מהותו של האדם. ׳האמנה החברתית׳ של הוגי ימי הביניים, אינה מצליחה לתת ביטוי לשותפות הגורל שחשים עמים ולאומים זה לזה, בוודאי לא לזהות הברית היהודית. זהות אינה מערכת יחסים שאדם בוחר אלא היבט מכונן של זהותו. ולכן הקהילה, והריטואליים הדתיים והחברתיים המעשיים דווקא, ולאו דווקא אלו המופשטים, הם מוטיב מכונן בהגות היהודית, ובמילים אחרות: "מסורת, מסורת!", כדברי טוביה החולב בפתיחת המחזמר 'כנר על הגג'.
בחזרה לסיפור הראשון. לכל מרק יש מרכיבים שהופכים אותו למרק. אין דבר כזה מרק סתם. מי שיתעקש לקבל מרק 'סתם' יגלה שהוא נשאר עם מים תפלים.”
