כאן הפרדוקס: מה טבעי לנו כרגע, לאוזן העברית, לתרגומו של פושקין? כמובן, שלונסקי! אז הנה הפתרון ההכרחי כמעט: כדי לתרגם את פושקין לעברית, כך שהוא ירגיש כמו "פושקין", צריך לתרגם אותו כמו שלונסקי, אבל כך שהוא לא ירגיש כמו "שלונסקי". כלומר: צריך להשתמש במאבק אותו ניהל שלונסקי עם משלבי השפה העברית, וליטול את פירותיו כמו בדרך אגב, כמו לא נדרש עבורם מאבק כל עיקר.
המשמעות המעשית של הפרדוקס הזה היא בערך כך. שלונסקי בוחר מילים על פני הסקאלה של העברית השלונסקאית שבין 5 ל-10 (סקאלה שבה 0 הוא הציון למילים דיבוריות לגמרי, ו-10 – למילים נדירות מספר ישעיה). יואל נץ עובד עם אותה הסקאלה עצמה, עם אותה פאלֶטה לקסיקלית – אבל הוא מגביל את עצמו לתחום שבין 5 ל-6. פחות מ-5 – ואנחנו נמצא את עצמנו בשפה דיבורית שהיא "כבר לא פושקין". מעל 6 – ואנחנו נמצא את עצמנו בשפה היפר-מסומננת שהיא "כבר שלונסקי". ועל ההישג הזה יש לברך את יואל נץ: הוא באמת הצליח לשמור את תרגומו בתוך התחום שקצב לעצמו, ביודעין או שלא ביודעין – בתוך אמצע הסקאלה השלונסקאית. ומסתבר שהעברית כבר גדולה מספיק: אפשר, אפילו רק מאמצע הסקאלה, לתרגם את יבגני אונייגין כולו. התדר, נאמר זאת כך, מתייצב: ואפשר כבר לקלוט משהו מפושקין.
אנחנו מבינים, סוף סוף, למה לנסות לתרגם מחדש את פושקין; למה זה בלתי אפשרי; איך בכל זאת אפשר לנסות לעשות זאת; וכיצד הצליח בכך יואל נץ.