“זהו ספרה הרביעי שאני קורא של ניקול קראוס. קדמו לו: ‘אדם נכנס לחדר’, ‘בית גדול’ ו ‘תולדות האהבה’ הידוע והמוכר. לפעמים אני חושב ומנסה להגדיר לעצמי מה אני אוהב בכתיבה או יותר נכון איזו סוג של כתיבה אני אוהב. אני יודע שאינני נמשך אל הבדיון ואל השעשוע. שאינני אוהב פנטזיות ומדע בדיוני. יודע אני כי החיפוש, המשמעות, ההזדהות, הרגשות שלנו כבני אנוש – אהבה, אכזבה, חוסר מימוש, מימוש, תקוות ועוד, אלה דברים שמושכים אותי אליהם בספרות. ושאני מנסה לזקק זאת, אז אני אוהב את דקויות האבחנה של נפש האדם. ושאני חושב על כך הסופר הראשון שעולה לי בראש הוא עגנון שידע להכיר ולהבין את נפש האדם לפני ולפנים, על נימי נימיה הקטנים. וכיוון שעגנון נמצא כבר בעולם שכולו טוב, וספריו מהדהדים כאן בחלל, אך הספרות השתנתה רבות מאז, יש ספרים שכן מהדהדים במשהו מכך ולו גם כטיפה בים האינסופי של המילים. ואצל ניקול קראוס אני מוצא את הניצוץ הזה. את האהבה לדמויות, ואת החמלה, ואת הכאב ואת דקות האבחנה.
על מה מסופר כאן בעצם: הסיפור נפרש בשני קווי עלילה, בשתי דמויות שונות: ג’ולס אפשטיין, בן שישים ושמונה, מפזר כספים ותרומות, לאחר גירושיו מאשתו, עזיבת עבודתו ומות הוריו. הוא מעוניין להנציח את הוריו והוא נוסע למלון הילטון בתל אביב. הדמות השנייה, היא סופרת, לקראת גיל הארבעים, הנמצאת במשבר כתיבה ובמשבר קיומי לקראת פירוק משפחתה שלה, המגיעה למלון הילטון בתל אביב על מנת לנסות לפתור משבר זה ואולי אף לכתוב את הספר הבא.
שתי הדמויות באות ממשפחות יהודיות וכל אחת בדרכה מנסה לברר את הקשר היהודי הזה ואולי דרכו למצוא נחמה, עזרה, חסד, במשבר הקיומי בו היא נמצאת.
ג’ולס אפשטיין מגיע מאמריקה למלון הילטון ומשם נוסע עם רב – אליו התוודע בכנס של אבו מאזן, המנסה למצוא את משיח בן דוד, לצפת, למקום שנקרא ‘גלגול’, ומשם אפשטיין מתגלגל חזרה ליפו ולמדבר, תורם מיליוני דולרים לנטיעת עצים במדבר ומסייע בסרט על דוד המלך.
הסופרת, לאחר נדודי שינה ומשבר כתיבה, מגיעה למלון הילטון – שם בילתה חלק מילדותה, ומתחברת לדמות בשם אליעזר פרידמן, המספר לה על כתביו של קפקא שנותרו אצל חוה הופה, בתה של המזכירה של מקס ברוד, אשר טיפל בכתביו של קפקא, ואשר הכתבים נמצאים בתל אביב במזוודה בביתה של חוה, והוא מציע לסופרת להמשיך מחזה שכתב קפקא. מכאן, הסופרת מוצאת את עצמה בביתה של אחותה בתל אביב, שיחות עם אליעזר פרידמן ולאחר מכן בבית בודד מדבר. העלילה על קפקא מבוססת בחלקה על פרשייה אמיתית ועל המציאות אבל חלקה ממשיכה ומתפרשת למחוזות אחרים.
למעשה, הסופרת – כבר מספר ספרים מוצלחים באמתחתא, מנסה לכתוב את הספר הבא ומנסה אף לברר האם היא חלק מהספרות היהודית. וכמו הויכוח על כתביו של קפקא – האם יש להביאם לספרייה הלאומית כיוון שכתביו הינם חלק ממורשת העם היהודי, כך אליעזר פרידמן שואל את הסופרת האם הכתיבה שלה שייכת לכאן, ואומר לה: "את מוסיפה לסיפור היהודי".
קפקא השפיע רבות על הספרות, במקריות, האפסות של האדם למול הממסד, למול העולם, במעבר בין עולמות, בחדלות הקיום ונראה שכתביו של קפקא והניסיון להמשיך משהו מהעבר, הינו חלק מהשאלה הרודפת את הסופרת והשאלה של אליעזר פרידמן: מה הוא למעשה הסיפור שלי ולמי אני כותבת אותו.
למעשה הסופרת נקלעת למקרה שמתגלגל על פתחה והיא הופכת להיות חלק ממנו לא ממש בהסכמתה, בדומה לאפשטיין והרמיזה הבוטה לכך במקום בצפת הנקרא ‘גלגול’ (על שם ספרו של קפקא).
זהו ספר ארספואטי העוסק בכתיבה ובמשמעויות של הכתיבה ומתחיל במשבר כתיבה אך גם זהו ספר העוסק בנושאים רבים אחרים: מיסטיקה, בטחון, מקומה של הספרות ועוד ולא תמיד יש מקום מתאים ובירור ראוי לנושאים אלה. לעיתים הם מתוארים כבדרך אגב, כחלק ממשהו הרבה יותר גדול ממה שהם.
שתי הדמויות נעות במרחבים עמוקים של תודעה ושל זמן: צפת והמדבר, העבר הקרוב והרחוק של קפקא, ואולי ישראל היא המקום בו ליהדות יש מקום עמוק יותר מאשר המרחבים של אמריקה – על עברה וההתעמקות בהיסטוריה הארוכה. ובתוך תודעה זו שני הגיבורים, נעים, תרים אחר נחמה, פתרון, הסבר, ולמעשה אבודים בתוך יער אפל.
הכתיבה של קראוס, היא כתיבה חכמה, נבונה, מאפשרת מבט עמוק על הדמויות, מאפשרת הבנה אחרת. זו גם כתיבה קולחת וכן, היא יודעת לספר סיפור וסיפור טוב.
אפשר לראות בספר קווים אוטוביוגראפיים מחייה של קראוס, אך כמו שהסופרת בספר אומרת, הספרות היא הרבה יותר גדולה מן השייכות ליהדות, ויש לה הרבה יותר משמעויות מכך.”
